ת"א 21383-10-01

תקציר

פסק הדין דן בשתי נקודות עיקריות שהעלה המשיב בנוגע לפסילת השופט הדן בעניינם. ראשית, המשיב טען כי בקשת הפסילה הוגשה מאוחר מדי. השופט טוען מנגד כי על פי תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, הבקשה הוגשה לפני הישיבה הראשונה לאחר שנודע למבקש על עילת הפסילה, ולכן היא לא התעכבה. שנית, המשיב ביקש לפסול את השופט בשל חוסר משוא פנים של השופט. השופט מפרט כי על פי סעיף 77 לחוק, שופט חייב לפסול את עצמו אם מצא כי קיימות נסיבות המקימות חשש ממשי למשוא פנים. השופט מסביר כי הפסיקה קבעה את מבחן "האפשרות הממשית", שמשמעותו היא שהשופט גיבש עמדה סופית בעניין הנדון, כך שהמשפט מוטה במהותו והשופט אינו חף עוד משוא פנים. השופט מבהיר כי אין מדובר במקרה כזה, שכן הם לא גיבשו עמדה סופית ופתוחים לשכנוע ולשינוי דעתם במהלך המשפט. השופט מתייחס גם למראית עין של צדק וקובע כי חששותיו של המשיב הם סובייקטיביים וחסרי בסיס, וכי כל אמירה שנאמרה בתקופת קדם המשפט נאמרה על בסיס זמני. לפיכך, בקשת הפסילה נדחית.