רע"א 6201-12-23

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים בו: **ניתוח משפטי: רע"א 6201-12-23 פלוני נ' משרד הבריאות/המשרד הראשי ואח' (בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופט אריה נאמן)** **רקע ומהות המחלוקת:** המקרה עוסק בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא שדחתה בקשה לפסילת חוות דעת של מומחה שמונה מטעם בית המשפט, וכן פסילת המומחה עצמו. המבקש, תובע בתיק העיקרי, טוען לרשלנות רפואית בגין אי-אבחון של "עין עצלה" בילדותו, אשר גרמה לטענתו לעיוורון בעין שמאל. הואיל וקיים פער בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט. המבקש עתר לפסילת חוות דעתו של המומחה ו/או לפסילתו, בטענות מרכזיות הנוגעות לחוסר אובייקטיביות, הטיה לטובת המשיבים (מוסדות רפואיים ומשרד הבריאות), וסטייה מכתב המינוי. **עקרונות משפטיים מרכזיים:** 1. **מעמדו של מומחה בית המשפט:** בית המשפט העליון (ולאחר מכן בית המשפט המחוזי בענייננו) רואה במומחה שמונה מטעם בית המשפט "זרועו הארוכה". הוא מחויב לפעול במקצועיות, ביושר, בתום לב וללא משוא פנים. פסילת מומחה או חוות דעתו היא צעד דרסטי, הנשמר למקרים חריגים בלבד, בהם עלול להיגרם עיוות דין לאחד הצדדים. ההחלטה מדגישה כי מוטלת על הצד הטוען לפסילה נטל הוכחה כבד להראות את הפגם המהותי. 2. **התערבות ערכאת הערעור בהחלטות דיוניות:** פסק הדין מדגיש את עקרון ההלכה הפסוקה, לפיו ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית. זאת, מכיוון שהערכאה הדיונית היא זו שמנהלת את ההליך, יושבת על המדוכה, מתרשמת מהצדדים ומהעדים, ויש לה שיקול דעת רחב בניהול ההליך. התערבות תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כמו פגם יסודי בהחלטה או חוסר היגיון בולט. 3. **התערבות בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות:** ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. הסיבה לכך היא שהערכאה הדיונית היא זו שצופה ישירות בעדים, בחוקריהם, ומתרשמת מטענותיהם. התערבות במקרים כאלה תיעשה רק כאשר נפל פגם בולט וברור, או שהממצא אינו מעוגן בחומר הראיות. 4. **נטל ההוכחה על טענות חוסר אובייקטיביות:** כאשר צד מבקש לפסול מומחה בטענה לחוסר אובייקטיביות או הטיה, עליו להוכיח זאת באופן משכנע. עצם אי-הסכמה עם מסקנות המומחה או עם פרשנותו אינה מהווה עילה לפסילתו. במקרה זה, המבקש נכשל בהוכחת טענותיו, שכן בית המשפט קמא התרשם באופן חיובי מיושרו, הגינותו ומקצועיותו של המומחה, אף לאחר חקירה נגדית ממושכת. 5. **הבחנה בין ליבת חוות הדעת לבין דרך הגשתה:** בית המשפט מבהיר כי טענות הנוגעות לעצם ממצאי חוות הדעת, כגון אי-צירוף מאמרים רפואיים או אי-התייחסות לנקודה מסוימת, אינן מהוות בהכרח עילה לפסילת חוות הדעת. אלו יכולות להיות טענות שיידונו במסגרת הגשת הסיכומים, ולא כבסיס לפסילה מוחלטת. **חידושים או הדגשים משפטיים בפסק הדין:** 1. **הבחנה בין מינוי מטעם בית המשפט לבין מתן חוות דעת פרטית:** נקודה חשובה שעולה מהפסק היא ההבחנה בין תפקידו של המומחה כאשר הוא משמש כ"זרועו הארוכה של בית המשפט" לבין המקרים בהם הוא נותן חוות דעת פרטית עבור אחד הצדדים. המומחה הודה כי הוא נמנע מלתת חוות דעת פרטיות בתביעות רשלנות רפואית כנגד קולגות, אך הדגיש כי הדבר אינו רלוונטי למינוי מטעם בית המשפט, שם הוא מחויב לפעול באופן אובייקטיבי לחלוטין. בית המשפט קמא (והעליון בהחלטתו) קיבל עמדה זו, וראה בה תרופה לחשש להטיה. 2. **המשקל הניתן להתרשמות בית המשפט מן המומחה:** פסק הדין מדגיש את חשיבות ההתרשמות הישירה של בית המשפט מהמומחה, במיוחד לאחר חקירה נגדית ממושכת. התרשמות זו, כאשר היא מנומקת כראוי, מהווה ממצא עובדתי ומהימנות, וערכאת הערעור תמעט להתערב בה. במקרה זה, ההתרשמות החיובית של בית המשפט מהמומחה, למרות טענות המבקש, שימשה עמוד תווך מרכזי בהחלטה לדחות את בקשת רשות הערעור. 3. **שילוב בין קביעת סטייה מנורמה רפואית לבין היעדר קשר סיבתי:** בית המשפט קמא, על בסיס חוות דעת המומחה, קיבל את טענות המבקש כי הייתה סטייה מנורמת הטיפול הרפואי המקובל (אי-אבחון מוקדם). אולם, לצד זאת, המומחה קבע כי במקרה הספציפי של המבקש, בעיה מולדת וקיצונית זו לא הייתה ניתנת לטיפול יעיל גם אילו אובחנה בזמן. הדבר מדגים כיצד בית המשפט יכול לקבל טענות לגבי רשלנות, אך לדחות את התביעה אם לא הוכח קשר סיבתי לנזק. 4. **התייחסות למסמכי ייעוץ ומכתבים שנמסרו לאחר חוות הדעת:** בית המשפט קמא דחה את טענת המבקש כי מסמך ייעוץ נפרד שנתן המומחה סותר את חוות הדעתו. בית המשפט קבע כי המסמך נמסר על מנת "להכשיל את המומחה" וכי הפירוש שנתן המבקש לדברי המומחה היה שגוי. הדבר מדגיש את הצורך לפרש מסמכים בהקשרם המלא ואת החשדנות כלפי ניסיונות "לדוג" ראיות ממומחים לאחר הגשת חוות הדעת. **סיכום:** פסק הדין משקף את הגישה הזהירה של ערכאות הערעור בהתערבות בהחלטות דיוניות, ובפרט בהחלטות הנוגעות למינוי ופסילת מומחים. הוא מחזק את מעמדו של מומחה בית המשפט, תוך הדגשת החובה עליו לפעול באובייקטיביות, אך גם מספק הגנה מסוימת מפני ניסיונות לערער על חוות דעתו מטעמים שאינם מהותיים. ההחלטה מבוססת במידה רבה על התרשמות בית המשפט מהמומחה, ועל ההבחנה בין טענות הנוגעות למהות חוות הדעת לבין טענות על התנהלות המומחה.