בג"צ 9949/08

תקציר

בעתירה שהוגשה בשנת 2008 ביקש בית המשפט להורות על פינוי היישוב עמונה ביהודה ושומרון, שהוקם לכאורה על קרקע פלסטינית פרטית. המשיבים הודו כי ההתנחלות הוקמה על קרקע פרטית מוסדרת וכי הבנייה אינה חוקית. הם התחייבו לפנות את הבנייה הבלתי חוקית עד דצמבר 2012. משהתקרב מועד זה, ביקשו המשיבים וניתנו להם מספר ארכות, במהלכן ניסו להסדיר את העניין בדרכי שלום. עם זאת, נכון לשנת 2014 פונו רק מבנים במגרשים שבהם טענו העותרים לזכויות בעלות. העותרים טענו כי לא ניתן להבטיח את גישתם לקרקע ללא פינוי מלא של הקהילה, לרבות חלקים שבהם לא היו לעותרים טענות בעלות. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי קיומן של תביעות רכישה בחלק מהחלקות, כמו גם הקושי לאכוף את החוק, צריכים לפטור אותן מפינוי הקהילה כולה. עוד נטען, כי בידי העותרים סעדים חלופיים בבתי המשפט האזרחיים. מחזיקי המבנים בעמונה טענו כי ההתנחלות הוקמה באישור רשמי וכי רכשו זכויות בקרקע. בית המשפט קבע כי על המשיבים למלא את התחייבותם לבצע צווי הריסה לכל המבנים בקהילה. היא קיבלה את עמדת העותרים כי יש לפנות את כל המבנים על קרקע בבעלות פרטית, בין אם היו לעותרים תביעות בעלות ובין אם לאו. בית המשפט הדגיש כי חובתם של המשיבים לאכוף את דיני התכנון והבנייה, במיוחד כאשר זכויות הקניין הפרטי עומדות על כף המאזניים, גוברת על המצוקה הנגרמת לתושבי ההתנחלות. יתר על כן, טענות הרכישה לא הצדיקו את ביטול צווי ההריסה, שכן הן נגעו לחלקים לא מוגדרים של הקרקע ולא סביר שיובילו להכשרת מרבית הבנייה. בית המשפט הדגיש כי החלטתו לא קבעה את זכויות הקניין או את תוקפם של מסמכי הרכישה, דבר שניתן לברר בהליכים אזרחיים. בסופו של דבר הורה בית המשפט למשיבים לפנות את כל המבנים בעמונה בתוך שנתיים, ופסק לעותרים הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. השופטת חיות הסכימה עם ההחלטה, ואילו השופט מלצר הסכים אך הוסיף כי הסכמתו אינה משתרעת על הקשרים אחרים או על סוגיות אחרות שעשויות להתעורר בעתיד.