ת"פ 1027/05

תקציר

הכרעת הדין מזכה את נאשם 1, האב, מכל אשמה מחמת ספק סביר. נטען כי האב השתתף בתקיפה מתוך כוונה תחילה ומשותפת, אך הראיות הראו כי נוכחותו בזירת הפשע לא הספיקה כדי להוכיח זאת. עצם נוכחותו, כישלונו להשתתף פיזית בפשע ואופיו הפתאומי של הפשע הובילו כולם לזיכויו. נאשם 2, הבן, אשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. למרות שלא ניתן להוכיח כי נסיעת הנאשמים לקיוסק הייתה כדי לתקוף את הקורבן, ברור כי הבן תקף את הקורבן ללא התגרות. למרות שלא ניתן לסמוך על גרסת הקורבן לאירועים, ברור כי הבן תקף את הקורבן קשות. טענת ההגנה העצמית של הבן אינה תקפה בשל חוסר מיידיות וצורך. השתוללותו של הבן באמצעות מוט עץ לא הייתה הכרחית באופן מיידי וגרמה לנזק מוגזם, דבר המעיד על כך שהבן פעל ב"רוח לחימה" ולא ב"הגנה באמצעות הגנה".