דב"ע נו/29 - 3

תקציר

במקרה שבין המערערת למשיבה בעניין קצבת התלויים המשלימים בעקבות התאבדות בעלה של המשיבה, שהוכרה כ"תאונת עבודה", התייחס בית הדין הארצי לעבודה לסוגיות מרכזיות סביב תקנה 10 לחוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות. בית הדין קבע כי תקנה 10 חלה רק לאחר הכרה במוות כתאונת עבודה באמצעות פסק דין סופי, ובכך מזכה את התלויים של העובד שנפטר בקצבאות עד לשכר מלא למשך שלוש שנים. המערערת טענה כי התביעה התיישנה בשל התיישנות וכתב ויתור חתום על ידי המשיב. עם זאת, בית המשפט מצא כי תקופת ההתיישנות החלה רק עם הכרת בג"ץ בתאונת העבודה, ולא בעת המוות, ובכך דחה את טענת המערער להתיישנות. בנוסף, בית הדין קבע כי לוויתור על עובדים משקל מועט אלא אם כן ניכר כי העובד הבין את התנאים במלואם וקיבל אותם ביודעין, מה שלא היה המקרה כאן שכן כתב הוויתור שנחתם לא שיקף את האפשרות לתבוע נגד המוסד על סמך תקנה 10. כתב הוויתור הנזכר נחשב חסר תוקף בשל צורתו ותוכנו, במיוחד משום שהוא נחתם ללא הכרה בזכויות שעשויות לצבור על פי חוקת העבודה, ולא השפיע על תביעות הקשורות לזכויות בלתי צפויות שצצו לאחר פסיקת בג"ץ. משכך, נדחתה בקשת הדחייה, והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיב.