ת"א 28378-06-19

תקציר

פסק הדין דן בשתי מחלוקות עיקריות. ראשית, הנתבעים טענו לזיקה להנאה בדרך המעבר המובילה לרכושם, בהתבסס על סעיף 94 לחוק המקרקעין, הקובע כי מי שמימש את הזכות הראויה להוות טובת הנאה במשך תקופה של שלושים שנה רצופות, רכש את הזכות. בית המשפט טען כי יש לדחות את טענת הנתבעים לזכות טובת הנאה שכן מדובר בקרקע ציבורית בבעלות רשות הפיתוח וקק"ל, ולפי סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין הוראות סעיף 94 אינן חלות על מקרקעי ציבור. זאת ועוד, הנתבעים לא הביאו ראיות בדבר מיקומו וגבולותיו של הכביש הנתבע, ולא הוכיחו כי הוא קיים במתכונתו הנוכחית במשך שלושים שנה רצופות, ואף לא הוכיחו שימוש נוגד בכביש המעבר באותה תקופה. לפיכך, נדחתה טענת ריבית ההנאה. המחלוקת השנייה נגעה לדרישה לתשלום דמי שימוש עבור השימוש של הנתבעים בקרקע. בית המשפט מינה מומחה שהעריך את דמי השימוש ב-29,436 שקל לשנת 2019 והפחית תעריפים לשנים קודמות. חוות הדעת של המומחה התבססה על תצלומי אוויר ועל הודאת הנתבעים בשימוש "במשך עשרות שנים". עם זאת, בית המשפט מצא כי אין לפסוק לתובעת את מלוא הסכום והפעיל את שיקול דעתו להפחית את הסכום ב-30% בשל התמונה הכוללת של שימוש מופחת ממה שחשבו בתחילה, ועל מנת להשיג צדק יחסי בין הצדדים. כמו כן נפסקו לתובע דמי שימוש בגין התקופה משנת 2020 ועד לפינוי הקרקע על ידי הנתבעים, בסך 51,513 ₪ למשך שנתיים וחצי. בסך הכל חויבו הנתבעים לשלם לתובע 200,134 ש"ח דמי שימוש וכן 4,000 ש"ח הוצאות משפט ו-15,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין. כמו כן נצטוו הנתבעים לפנות ולסלק עצמם ואת רכושם ממקרקעי התובעת, ונאסר עליהם לצמיתות להשתמש בקרקע או להחזיק בה. פסק הדין היה אמור להינתן לבאי כוח הנתבעים, וניתנו להם 60 יום לשלם את הסכומים החייבים, ולאחר מכן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית.