בג"צ 7787/22

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סמכותו של המפקד הצבאי להורות על הריסת בתים מכוח תקנה 119, פרקטיקה שנועדה להרתעה ולא לענישה. בית המשפט אישר פסיקות קודמות שאישרו סמכות זו, והדגיש את מטרותיה המניעתיות להניא טרוריסטים פוטנציאליים על ידי הוכחת השלכות על משפחותיהם. למרות שהכיר בהשפעה הקשה על בני המשפחה הבלתי מעורבים, קיבל בית המשפט את הקביעה כי מומחיותם של גורמי הביטחון בהערכת יעילות ההרתעה מצדיקה גישה זו. בית המשפט לא מצא פגמים פרוצדורליים בהוצאת הצו ודחה את הטענות כי המעשים לא היו טרור, שכן די בראיות שהצביעו על פיגועים מתוכננים על רקע לאומני. הדיון עסק גם בטענות פרטניות בדבר קשרי מגורים לבתים שנבחרו להריסה, עם ראיות התומכות בהריסות. טענות לפיהן חוסר מעורבות או מודעות של בני המשפחה צריכים למנוע את ההריסה נדחו על סמך תקדימים המעדיפים הרתעה על פני מודעות משפחתית. בית המשפט גם הותיר את שיטות ההריסה לשיקול דעתו של הצבא, בתנאי שיינקטו אמצעים למזעור הנזק הנלווה. השופטים דנו בהיקף ההריסה, במיוחד בכל הנוגע ליחידות דיור הניתנות להפרדה, אך הרוב פסק להמשיך בהריסות כמתוכנן. עם זאת, השופט א' גרוסקופף טען כי יש לחסוך על חלק מבית הקשור לקרובי משפחה ללא מעורבות ישירה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירות, תוך שהוא מאמץ את שיקול דעתו של המפקד הצבאי לפעול כאמצעי הרתעה.