ו"ע 7328-11-22

תקציר

פסק הדין דן בערעורו של ניצול שואה שתבע קצבת נכות לפי סעיף 3 לחוק הנכים מרדיפות הנאצים אך נדחה על ידי הרשות המשיבה. הניצול טען כי דחיית תביעתו הראשונית הייתה מעשה של חוסר תום לב, אך השופט דחה טענה זו וקבע כי ככלל על בתי המשפט להכריע בסכסוכים וכי מקרה זה אינו מצדיק חריגה. גם טענת המשיב בדבר פרשנות סעיף 18 לחוק נכים מרדיפות הנאצים נדחתה, שכן השופט ראה במסמכים הנוספים שהוגשו ראיה חדשה. השופט בחן בהרחבה את תכליתו של החוק לנכים מרדיפות הנאצים, תוך הדגשת אופיו החברתי והצורך בפרשנות גמישה וליברלית המיטיבה עם ניצולי השואה. בהתייחסה לחוק השבות, הגיעה השופטת למסקנה כי יש להכיר בעלייתו של המערער לישראל בשנת 1952 חרף היעדר תיעוד רשמי, נוכח פעילותו הציונית ושליחותו מטעם הסוכנות היהודית. זאת ועוד, השופטת הפעילה מבחן "מרכז חיים" לקביעת מעמד התושבות של המערער ומצאה כי למרות נוכחותו הפיזית באורוגוואי, די היה בקשר הסובייקטיבי שלו לישראל דרך עבודתו עבור הסוכנות היהודית כדי לבסס תחושת שייכות מינימלית. עוד ציינה השופטת כי אין זה סביר לצפות שהמערער יצפה חוקים עתידיים העלולים להשפיע על מעמדו, ומצאה כי עקרונות ההגינות והצדק תומכים בעניינו של המערער. בסופו של דבר, פסק השופט לטובת המערער והורה על הכרתו כנכה לפי סעיף 3 לחוק נכים מרדיפות הנאצים. החלטה זו התבססה על נסיבותיו הייחודיות של המקרה, תוך מתן עדיפות לסיוע סוציאלי ותכלית החוקים הרלוונטיים. הניתוח המקיף של השופט שקל את ההקשר ההיסטורי, את תרומתו של המערער לציונות ואת עקרונות הצדק, והגיע למסקנה כי דחיית טענת המערער תהיה בלתי צודקת ובלתי ראויה.