ת"מ 27990-03-13

תקציר

המבקש הגיש תביעה ייצוגית נגד המשיב בגין גביית ריבית שלא כדין לכאורה על חובות בפיגור. המשיב הפסיק את פרקטיקת הגבייה נשוא הערעור בעקבות הגשת התביעה. לאחר מכן ביקש המבקש שכר טרחה ושכר טרחה. בית המשפט נעתר לבקשת המבקש, ופסק למבקש 2,000 ש"ח שכר ו-10,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין, בנוסף ל-7,000 ש"ח עבור חוות דעת חשבונאית. בית המשפט ביסס את החלטתו על חוק הרשויות המקומיות, חוק תובענות ייצוגיות והפסיקה המפרשת חוקים אלה. חוק הרשויות המקומיות מזכה את המשיב לגבות ריבית על חובות בפיגור בשיעור של 0.75% לחודש, אותה חישב המשיב באמצעות ריבית דריבית ולא ריבית פשוטה, והתוצאה היא שיעור שנתי של 9.38% במקום 9% הקבועים כחוק. בית המשפט דחה את טענות המשיב כנגד זכותו של המבקש לשכר טרחה ושכר טרחה, וציין כי התביעה הביאה להפסקת פרקטיקת הגבייה הבלתי חוקית וכי חשיבותה הציבורית של התביעה אינה מוטלת בספק. כן נדחו טענות המשיב בדבר חוסר תום הלב של המבקש וחובותיו למשיב. בהסתמך על הערכתו הבלתי מעורערת של המבקשת בדבר גבייה בלתי חוקית, קבע בית המשפט כי המנגנון המתאים לקביעת שכר טרחה בתובענה ייצוגית זו הוא מנגנון שכר טרחה לשעת חירום. בית המשפט קבע את שכר הטרחה בסכום צנוע יותר מזה שביקש המבקש, בהתבסס על תקופה של שנתיים (ולא שבע שנים) ותוך יישום שיטת חישוב שונה. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 16.12.2013.