עמ"נ 406/04

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור בשל השיהוי בהגשתו על ידי המערערת. עם זאת, השופטת לא קיבלה טענה זו שכן הערעור הוגש בתוך פרק הזמן הנדרש. לגופו של עניין, טען המשיב כי מאחר שהשימוש שעשתה המערערת בנכס הקנה לה יתרונות כלכליים, יש לחייב את המערערת בתשלום ארנונה בגינו. השופט הסכים עם המשיב בנקודה זו. השופטת גם הסכימה עם טענת המשיב כי אין לסווג את החניון כ"רחוב", שכן הוא משמש אך ורק לחניה ולא למעבר כלי רכב, וכי גם אופיו של הנכס אינו מכשיר אותו כ"רחוב". השופט דחה את טענות המערערים כי הם אינם הבעלים של החניונים וכי הם אינם בבעלותם, אך הורה להחזיר את התיק לוועדת הערר על מנת שתבחן מחדש את גודל שטח החניה ותקבע את חלקה של המערערת במגרש. עוד קבעה השופטת כי לא ניתן להפריד את שטחי המחסנים של המערערת משאר עסקיה והם סווגו בצדק על ידי העירייה כמבנים שאינם למגורים. לבסוף, קבע השופט כי לוועדת הערר סמכות להטיל הוצאות וכי לא יהיה צו להוצאות בתיק הנוכחי בבית המשפט, והורה על החזרת הפיקדון של המערער לצורך הגשת הערעור.