ע"א 1009/05

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נובעים מפסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון, אשר פסק לטובת העובד המשיב והורה למערערים – המעסיק והמבטחת שלו – לפצות את המשיב בגין פגיעה שנגרמה לו במהלך עבודתו. האירוע התרחש בשנת 1993, כאשר המשיב סבל מפגיעה בעמוד השדרה במהלך עבודתו אצל המערער. המשיב הגיש בשנת 2000 תביעת נזיקין, בטענה כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מהתאונה ותבע פיצויים מהמערערים. המערערים טענו כי התביעה התיישנה, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז התאונה. בתוך כך, טען המשיב כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מהמועד שנודע לו על הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פציעתו, שהיה מאוחר ממועד התאונה. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב וקבע כי המשיב לא היה מודע לקשר הסיבתי עד חודש דצמבר 1993, ומשכך הוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. המערערים ערערו על פסק דין זה, ואילו המשיב ערער שכנגד על סכום הפיצוי. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם תביעת המשיב התיישנה. בית המשפט קבע, כי ידיעתו של המשיב על הקשר הסיבתי בין פגיעתו לבין התאונה היא מרכיב מכריע בעילת התביעה ויש לבסס אותה על מנת שהתביעה תתחיל את תקופת ההתיישנות. בעוד המשיב טען כי לא היה מודע לקשר זה עד דצמבר 1993, בית המשפט מצא כי היה לו חשד ומודעות מספיקים לקשר אפשרי בין התאונה לבין פציעתו כבר באפריל 1993. זאת, בהתבסס על פעולותיה של המשיבה בבקשת טפסי פגיעה בעבודה ובהתייעצות עם רופאים זמן קצר לאחר התאונה. בית המשפט פירש פעולות אלה כמצביעות על כך שהמשיב היה מודע אז, או היה עליו להיות מודע, לקשר הסיבתי הפוטנציאלי. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי תקופת ההתיישנות החלה באפריל 1993, והפכה את התביעה משנת 2000 למיושנת. משכך, קיבל בית המשפט את הערעור, דחה את פסק דינו של בית משפט קמא ודחה את טענת המשיב. גם הערעור שכנגד על סכום הפיצוי נדחה על הסף. המשיב חויב לכסות את הוצאות המערערים.