ת"א 51479-11-10

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לזכויותיו של מושב, יישוב חקלאי, לפיצוי בגין קרקע שהופקעה. השאלה היא האם זכויות המושב בקרקע, שהוענקו במסגרת "חוזה משבצות", צריכות להיחשב כחכירה ארוכת טווח או רק כהרשאה קצרת טווח לעיבוד חקלאי. זה האחרון יפחית משמעותית את הפיצוי לו זכאי המושב. בית המשפט בחן את תנאי חוזה המשבצת, אשר התוו את זכויותיו וחובותיו של המושב, וציין כי הם מצביעים על תכלית התנחלותית ארוכת טווח ולא על שימוש חקלאי קצר טווח. במבוא לחוזה הושם דגש על התיישבות וביסוס הקרקע. הותר למושב לבנות מבנים ויחידות דיור והיה חייב לדאוג לעיבוד הקרקע. יתר על כן, המושב נשא בתשלומים משמעותיים הקשורים לקרקע, שלא סביר שיושתו על שוכר לטווח קצר. החוזה קבע גם את ירושת הזכויות על ידי חברי המושב, ודו"ח השמאי אישר את קיומם של פרדסים על הקרקע המופקעת, דבר המרמז על עיבוד ארוך טווח. גם החלטות מועצת מקרקעי ישראל ועמדת מינהל מקרקעי ישראל תמכו בזכות המושב לחכירה ארוכת טווח. טענה זו קיבלה גיבוי נוסף מפסקי דין קודמים של בתי המשפט, אשר הכירו באופיין המעין-קנייני של זכויות אלה, והתייחסו אליהן לעתים קרובות כאל זכויות קניין מלאות. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי זכויותיו של המושב על פי חוזה המשבצת שוות ערך מהותית לזכויותיו של חוכר לטווח ארוך, מה שמזכה אותו בפיצוי גבוה יותר בגין הקרקע המופקעת. חברת הדרכים חויבה לשאת בהוצאות המושב ובשכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪.