ע"פ 28163-10-11

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שזיכה את המשיב מעבירת האיומים. העובדות אינן שנויות במחלוקת: המשיב, שהגיע ללשכת הרווחה בעירו, הביע את תסכולו מהיחס שקיבל שם, ובמהלך השיחה אמר לעובדים: "אני אשרוף את מחלקת הרווחה". בית משפט קמא זיכה את המשיב מהעבירה, בקובעו כי היסוד הנפשי של עבירת האיומים - הכוונה להפחיד או להקניט - לא הוכח. לדברי בית משפט קמא, דבריו של המשיב נבעו מ"התפרצות זעם ספונטנית" ועל כן לא הייתה לו הכוונה הנדרשת לביצוע העבירה. עוד קבע בית המשפט כי היסוד העובדתי של העבירה לא התבסס, שכן שריפת לשכת הסעד לא נחשבה כפגיעה בפרנסת העובדים או בכל ערך מוגן אחר. ערכאת הערעור החליטה לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירת האיומים. השופטים קבעו כי מתקיים היסוד העובדתי של העבירה - אדם סביר השומע את האיום היה חש מאוים או מתגרה, והדבר מהווה פגיעה בערכים של שקט נפשי, ביטחון וחירות הפרט. אופי האיום, הנאמר בדרך כלל בהקשר של אלימות, משתכלל לעתים ומועבר למעשים ממשיים. גם היסוד הנפשי של העבירה התקיים, שכן לפי כלל הציפייה די בכך שהדובר צפה את האפשרות שדבריו יאיימו או יתגרו, וממילא המשיב לא טען אחרת. העובדה שעובדי אגף הרווחה לא התרגשו מקריאותיו של המשיב וכי אמר אותן מתוך תסכול, אין בהן כדי לשלול את קיומם של יסודות העבירה. הקושי המובנה להוכיח כוונה פלילית אינו מסייע למשיב, שבחר לשתוק ולא נימק את דבריו. לבסוף, קבעו השופטים כי המונח "חירות" בעבירה כולל את הזכות למלא תפקידים מקצועיים בשלום, ועל כן האיום פוגע גם ברכיב זה של העבירה.