ת"פ 1040/04

תקציר

הנאשם הואשם במספר עבירות הקשורות לתאונת דרכים קטלנית שאירעה ביום 18.7.02, בה קיפחו את חייהם שני בני אדם ונפצעו מספר נוספים. באירוע פגעה המשאית הקלה של הנאשם ברכב סוזוקי מאחור, שעמד בפקק, ולאחר מכן פגעה בשבעה כלי רכב נוספים. התביעה טענה כי רשלנותו הפושעת של הנאשם גרמה לתאונה. הוא הואשם בשתי עבירות של הריגה, מעשה פזיזות תוך כדי נהיגה, נהיגה במצב השולל שליטה ברכב וגורם סכנה לעוברי אורח ונהיגה במהירות מופרזת. עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם היה הנאשם במצב גופני שמנע ממנו לנהוג בבטחה, בשל צום תשעה באב, והאם התאונה הייתה בלתי נמנעת כפי שטען הנתבע – שהבלמים כשלו. בית המשפט מצא כי טענת הנאשם כי הוא צם לא הוכחה, ודבריו בעניין זה היו חסרי אמינות. נקבע כי הנאשם הבחין בפקק ממרחק של כ-260 מטרים אך לא ניסה לבלום או להתחמק. בית המשפט קיבל את טענת הנאשם כי לא היה יכול למנוע את התאונה גם אם הבלמים היו פועלים, בהתחשב במרחק הקצר שנותר. עם זאת, בית המשפט מצא כי גרסותיו השונות של הנאשם לאירועים היו חסרות אמינות, והוא לא ניסה להאט או לנקוט בפעולה מתחמקת כלשהי. כמו כן התקיים דיון על הימנעותה של התביעה מלהציג ראיות רלוונטיות לגבי מצבה הטכני של המשאית, ובעיקר ממצאי מומחי הטכניון שבדקו את הרכב. בית המשפט לא קיבל את טענות ההגנה בעניין זה, וציין כי לא נמנע מהנאשם כל חומר חקירה, וממילא ממצאי מומחי הטכניון אינם קבילים בבית המשפט. בסופו של דבר, הרשיע בית המשפט את הנאשם בשני סעיפים של הריגה ומעשה פזיזות תוך כדי נהיגה. בית המשפט זיכה אותו מאשמת נהיגה במצב השולל שליטה ברכב ונהיגה במהירות מופרזת, שכן לא ניתן היה להוכיח אישומים אלה. ההנחה הייתה כי הנאשם ידע את מסוכנות מעשיו ונטל במודע את הסיכון, תוך הפגנת מצב נפשי פזיז, המהווה תנאי לאישום בהריגה. פסק הדין ניתן ב-17 בספטמבר 2006.