ת"א 2490/00

תקציר

עניינו של תיק זה בתאונת עבודה שהתרחשה בשנת 1999, בה נפצע קשה התובע 1 (ויטל), פועל בניין מרומניה. התובע 1 ואשתו (התובעת 2) הגיעו להסכם פשרה עם נתבעים 1 ו-6 וקיבלו פיצוי בסך 430,000 ₪. בתוך כך, תובע 3, המוסד לביטוח לאומי, אשר שילם קצבאות לתובע 1, הצטרף לתביעה בדרישה להחזר כספי מנתבעים 1 ו-3 (עוז עתיד אינטרנשיונל בע"מ ומנרב בע"מ), אשר היו אחראים לכאורה לפציעתו של התובע 1. הסוגיה המרכזית הייתה הקביעה מי יוגדר כ"מעסיק" של התובע 1: הנתבע 1 או הנתבע 3. הדבר חיוני שכן המל"ל יכול לתבוע החזר רק מ"צד שלישי" ולא מהמעסיק, לפי סעיפים 328(א) לחוק הביטוח הלאומי ו-82(ג) לפקודת הנזיקין. המל"ל טען כי עוז עתיד, ששילם את דמי הביטוח הלאומי של ויטל, היה מעסיקו, ואילו הנתבעים טענו כי מדובר במנרב. בית המשפט הסכים עם המל"ל והדגיש כי הקריטריון המגדיר הוא מי שילם את דמי הביטוח, במקרה זה עוז עתיד. בנוסף, דחה בית המשפט את טענתם הפרוצדורלית של הנתבעים וקבע כי כעת הם אינם יכולים לטעון כי מנרב היא המעסיקה לאחר שטענו בעבר אחרת בכתב הגנתם. בעקבות זאת נדחתה התביעה נגד עוז עתיד, ומנרב חויבה לשלם למל"ל 990 אלף שקל בצירוף הוצאות משפט. פסק דין זה מחזק את העיקרון לפיו מי שמשלם דמי ביטוח פטור מתביעות שיפוי המל"ל, ומעצב את נוף פרמיות הסיכון עבור מעסיקים וחברות כוח אדם.