בד"מ 5322/94

תקציר

התיק שלפנינו סובב סביב תביעה לשלום בית ומשמורת ילדים, שהגיש בעל נגד אשתו בבית דין רבני אזורי. האישה, מצידה, הגישה תביעה למשמורת ילדים בבית המשפט המחוזי, שתוקן מאוחר יותר כך שיכלול בקשה למשמורת לאחר מעשה הבעל. השאלה המרכזית היא שאלת הסמכות: האם לבית הדין הרבני יש סמכות לדון בתביעה למשמורת ילדים הקשורה לתביעה לשלום בית. בית הדין המיוחד, בדעת רוב, קובע כי לבית הדין הרבני אכן נתונה הסמכות לדון בתביעה למשמורת ילדים, שכן היא קשורה באופן בלתי נפרד לתביעה לשלום בית. דעת הרוב גורסת כי העיקרון של "הטיפול עוקב אחר העיקר" חל על ענייני אישות, לרבות שלום בית, ומרחיב את סמכותו של בית הדין הרבני לעניינים נלווים, כגון משמורת ילדים והסדרי ראייה. החלטה זו מתבססת על פרשנותו של סעיף 3 לחוק השיפוט של בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), המובנת כמרחיבה את סמכותם של בתי הדין הרבניים, ועל ההכרה בכך שעניינים הקשורים לילדים הם חלק בלתי נפרד משלום הבית. לפיכך, תביעתו של בית המשפט המחוזי למשמורת ילדים, בהיותה משנית לתביעת הבעל לשלום בית, צריכה להידון בפני בית הדין הרבני. עם זאת, פסק הדין מדגיש כי תביעה למשמורת ילדים, העומדת בפני עצמה, נופלת מחוץ לסמכותו של בית הדין הרבני. המשנה לנשיאה ש' לוין, בחוות דעת חולקת, טוען כי התביעה למשמורת ילדים צריכה להידון בבית המשפט המחוזי, שכן היא אינה אגבית לתביעה לשלום בית אלא עניין נפרד הכרוך פרוצדורלית באותו כתב תביעה. לפסק הדין השלכות על חלוקת הסמכויות בין בתי הדין הדתיים והאזרחיים בישראל, תוך הדגשת סמכותו של בית הדין הרבני בענייני אישות.