בג"צ 1053/21

תקציר

פסק הדין דוחה עתירה נגד הסדרת התיישבות הבדואים בנגב על ידי רשות הפיתוח, שהוקמה כדי לפקח על התיישבות זו על פי החלטת ממשלה משנת 1999. בית המשפט עיין בכל המסמכים שהוגשו ושמע טיעונים בעל פה לפני שקבע כי אין עילה להתערבות. היא מדגישה את עקרון השוויון כמרכזי במשפט הישראלי, אך מבהירה כי מקרה זה נוגע לסמכות המדינה ולשיקול דעתה הרחב של רשות הפיתוח ביחס להתיישבות הבדואית ולא לשוויון או לאפליה. על פי החלטות הממשלה, הרשות לפיתוח מוסמכת להסדיר את יישובי הקבע של הבדואים, המשקפים מדיניות כלכלית, ערכים וסדרי עדיפויות חברתיים. בית המשפט מדגיש את האיפוק הרגיל שלו להחליף את שיקול הדעת השלטוני בשיקול דעת משלו, אלא אם כן החוקיות מוטלת בספק, במיוחד בכל הנוגע למדיניות כלכלית. העירייה שערערה על הסכמי הפשרה שהושגו בין המדינה לבין השבט הבדואי הנפגע לא הוכיחה הפרה של עקרונות השוויון ולא הציגה כל סיבה מוצדקת להתערבות שיפוטית. העירייה מחויבת לשלם הוצאות משפט למדינה ולמשיבים ספציפיים. ההחלטה, עליה הסכימו השופטים א' ברון וי' וילנר, מחזקת את תפקידה של הרשות ומדגישה אי התערבות בשיקול הדעת המינהלי, במיוחד לאחר משא ומתן ארוך שנים.