תלה"מ 70890-10-18

תקציר

פסק דין זה מפרט את השיקולים שעמדו מאחורי החלטת השופט לדחות תביעה לתשלום מזונות מוגדלים מאם גרושה כלפי שני ילדיה. תחילה מסבירה השופטת כי אמנם חל שינוי נסיבות משמעותי מאז נחתם הסכם הגירושין, אך בכל זאת יש לדחות את התביעה. השופט עובר על טיעוני האם להגדלת דמי המזונות, ומוצא אותם לא משכנעים. אלה כללו את סכום המזונות הנמוך שנקבע בהסכם, אי השתתפותו של האב בהוצאות חריגות, חלוקת דמי השכירות בעקבות מכירת הדירה בה התגוררה האם והכנסותיה המופחתות של האם. השופט מצדד באב בנקודות אלה, וטוען כי סכום המזונות הוסכם על שני הצדדים, כי הוצאות חריגות כבר נלקחו בחשבון בהסכם, כי האם הייתה מודעת להשלכות מכירת הדירה וכי הכנסותיה של האם לא פחתו מאז חתימת ההסכם. לאחר מכן פונה השופט למצבו הכלכלי של האב, וקובע כי הכנסתו ככל הנראה גדלה וכי יכולותיו הכלכליות השתפרו משמעותית מאז ההסכם. השופטת מבססת זאת על כך שהאב לא הציג תמונה קוהרנטית ונתמכת של מצבו הכלכלי, הכנסתו הנוכחית ופירעון חובותיו הקודמים. מכיוון שהכנסתו של האב אינה קבועה ואין לו משמורת פיזית על הילדים, השופט מחליט כי פוטנציאל ההשתכרות שלו הוא 14,000 שקל בחודש. השופט בוחן גם את הכנסותיה של האם, וקובע כי פוטנציאל ההשתכרות שלה עומד על 8,000 שקל בחודש. השופטת מציינת כי אמנם הבן לומד במהלך השבוע בפנימייה, אך אין בכך כדי להצדיק הגדלת דמי המזונות, והסכום הנוכחי מספיק. כמו כן, השופט מחשב את ההכנסה הפנויה של שני ההורים, תוך התחשבות בפסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 919/15, הקובע כי שני ההורים אחראים באופן שווה למזונות ילדיהם בגילאי 6-15. השופט קובע כי הכנסתו הפנויה של האב תעמוד על 7,800 שקל בחודש וזו של האם על 4,100 שקל לחודש מתוך הכנסה כוללת פוטנציאלית של 11,900 שקל לחודש. לאחר מכן מחשבת השופטת את ההוצאות המיוחסות לילדים, לרבות הוצאות סקציה, הוצאות תלויות שהות והוצאות שאינן תלויות שהייה, וקובעת כי חלקו של האב בסך ההוצאות מסתכם ב-3,311 שקל לחודש. סכום זה דומה מאוד למזונות שנקבעו בהסכם, מה שמוביל את השופט למסקנה כי אין סיבה להגדילו. לבסוף, השופט מחליט כי בשל חוסר השקיפות של האב בענייניו הכספיים, כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.