ע"א 5048/18

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בערעור על הסכם פשרה בו היו מעורבים המערערת, בנק, עירייה וצדדים נוספים. המערערת ערערה על סמכותו המהותית של בית המשפט המחוזי לאשר את הסדר הפשרה, אך בית המשפט דחה טענה זו בשל עיתויו המאוחר ונוכחותו של השתק שיפוטי, המונע מבעל דין לשנות את עמדתו באמצע הדרך כדי להשיג יתרון. הערעור התמקד בשאלה האם ניתן לראות בעירייה "תאגיד מעביר" לפי סעיף 45 לחוק ההסדרים, שעניינו העברת הלוואות מובטחות לעידוד שוק משכנתאות משני. בית המשפט מצא כי טענות המערערת נעדרות תימוכין חקיקתיים, שכן החוק אינו מגביל את זהותו של תאגיד מעביר ומתמקד בהגנה על לווים ללא קשר לזהות הנעבר. גם התנהלות העירייה נבחנת על כך שהיא עשויה לפעול מעבר לסמכותה, אך בית המשפט ציין כי מדובר במצב ייחודי, הכרוך בסוגיות חוב ובעלות מורכבות עם שיקולים משמעותיים של אינטרס ציבורי. למרות שמצא חוסר סמכות אפשרי מצד העירייה, אישר בית המשפט את הסכם הפשרה, תוך שהוא מצטט את תיאוריית הבטלות היחסית, השוקלת גורמים שונים לפני ביטול החלטות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך פסיקת הוצאות למספר משיבים, תוך הכרה בכך שנסיבותיו הייחודיות של המקרה הובילו להסדר חריג לפתרון מבוי סתום בין הצדדים המעורבים.