ת"א 52197-01-17

תקציר

השופט קבע כי יש לדחות את התביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעים, מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הכלכלה. התובעים ביקשו מבית המשפט להורות לנתבעים להאריך את חוזה הפיתוח שנחתם בין התובעים לבין רמ"י בשנת 2002, המאפשר להם לפתח חלקת קרקע באזור התעשייה של טמרה. התובעים לא הצליחו לפתח את הקרקע בתוך התקופה הנקובה בחוזה, וביקשו ארכה מרמ"י. רשות מקרקעי ישראל סירבה לבקשת התובעים אלא אם קיבלו המלצה מעודכנת ממשרד הכלכלה. התובעים טענו כי סירובם של הנתבעים מהווה אפליה, שכן יזמים אחרים במצבים דומים האריכו את חוזיהם. עוד טענו כי גורמים שאינם בשליטתם מנעו מהם לעמוד בהתחייבויותיהם על פי החוזה. עם זאת, השופט מצא כי התובעים הפרו את החוזה באופן יסודי ולא הצליחו להוכיח כי קיימות נסיבות אישיות חריגות המצדיקות הארכה. זאת ועוד, השופט קבע כי דרישת מנהל מקרקעי ישראל להמלצה מעודכנת ממשרד הכלכלה הייתה סבירה, וכי גם החלטת המשרד לחייב את התובעים להגיש בקשה חדשה הייתה סבירה, במיוחד בהתחשב בזמן שחלף מאז ההקצאה הראשונית של הקרקע. לבסוף, קבעה השופטת כי טענת האפליה של התובעים אינה מבוססת, שכן עניינם של יזמים אחרים שונה מהותית מעניינם של התובעים, ואין כל ראיה למדיניות אפליה אחידה. לפיכך, דחתה השופטת את התביעה והורתה לתובעים לשלם את הוצאות הנתבעים, ולא קבעה כל קביעה באשר להתחשבנות הכספית בין הצדדים שכן לא נתבקשה בתביעה.