ת"א 7284/05

תקציר

התובע, הבעלים של שתי חלקות קרקע בירושלים, הגיש תביעה נגד הנתבעים לפיצויים בעקבות הפקעת אדמתו בשנת 1969. הקרקע הופקעה לצרכי ציבור והתובע דרש פיצויים על אובדן רכושו. הנתבעים טענו כי הפיצוי המגיע לתובע עמד על 1,450 ₪ בלבד, בהתאם לדמי השכירות שניתן היה לקבל מהקרקע בעת ההפקעה, בהתחשב במצבה ובשימוש המיידי בה. לחילופין, טענה התובעת כי יש לחשב את הפיצוי על פי דמי שכירות "רעיוניים" המשקפים את שווי הקרקע, לרבות שימושיה הפוטנציאליים, גם אם פוטנציאל זה טרם מומש בעת ההפקעה. הסכום האחרון הסתכם ב-1,509,000 ₪. בית המשפט קבע כי גישתו של התובע הייתה נכונה. השופט קבע כי את הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), שעניינו "פיצוי פירות", יש לחשב כאחוז משווי הקרקע, כפי שהוא משתנה משנה לשנה, ולאו דווקא לפי גובה דמי השכירות שניתן היה לקבל. זאת, משום שפיצוי זה נועד לפצות את בעל הקרקע על האיחור בתשלום פיצויי ההפקעה, ובכך הוא דומה לתשלומי ריבית. השופט ציין כי גישה זו מגשימה טוב יותר עקרונות חוקתיים ומצמצמת את הפגיעה בבעל הקרקע עקב האיחור בקבלת הפיצויים. באשר לסכום הפיצוי, קיבל השופט את הערכת התובע, שהתבססה על שווי הקרקע, והורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 1,509,000 ₪, בניכוי הסכום שכבר שולם לתובע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד הגשת התביעה. כמו כן חויבו הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט של התובע.