ע"ע 311/09

תקציר

הערעור מתייחס לטענה על הטרדה מינית ופיטורים בלתי הוגנים לאחר מכן. בית הדין האזורי פסק לטובת העובד, אולם בית הדין לערעורים הפך את החלטת בית הדין האזורי. ערכאת הערעור מצאה כי קביעת העובדות על ידי בית המשפט המחוזי אינה מתיישבת עם חומר הראיות וסותרת אותו. לגופו של עניין, בית הדין לערעורים מצא כי עדותו של העובד הכילה סתירות ואי דיוקים שלא נתמכו בראיות, בעוד שעדות המעסיק הייתה עקבית והיה מקום להעדיפה. ביחס לטענת ההטרדה המינית, קבע בית הדין לערעורים כי העובדת לא עמדה בנטל ההוכחה. בית הדין ציין כי עדותה של העובדת בנוגע להטרדה המינית אינה אמינה, ומכילה סתירות שלא הוסברו באופן משביע רצון. זאת ועוד, עדות המעסיק בעניין זה לא נחקרה בחקירה נגדית, ולכן יש להעדיפה. עוד קבע בית הדין לערעורים כי המעסיק פעל כדין בפיטורי העובד. בית הדין קבע כי החלטת המעסיק התבססה על חשד סביר, הנתמך בראיות, כי העובד ביצע הפרות משמעת חמורות. בית הדין ציין כי העובד היה מודע לטענות וניתנה לו הזדמנות להגיב. טענת העובדת כי לא נערך לה שימוע כדין נדחתה, ובית המשפט קבע כי גרסתה לאירועים אינה נתמכת בראיות. חשוב לציין כי בית הדין מצא כי העובדת כבר הייתה נתונה להליך שימוע ממושך, והיה מודע לסיבות לפיטוריה. לבסוף, מתח בית המשפט ביקורת על יחסו של בית המשפט המחוזי לנאשם, מר קרקו. בית המשפט המחוזי קבע ממצאים עובדתיים חמורים הנוגעים להתנהלותו של מר כרקו, אך לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן ולא היה צד להליך. ערכאת הערעור אפשרה לקרקו להציג את עמדתו, ובסופו של דבר העדיפה את גרסתו לאירועים.