ע"א 3290/99

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תביעה שכנגד שהגישו המערערים רוזס ובעליו, המערער מס' 2, נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, המשיב, להשבת כספים שנגבו לחשבונותיהם, לרבות החזרי ריבית, חישובי ריבית על בסיס 360 ימים בשנה, טעויות ברישום ימי ערך והלוואות במטבע חוץ. הבנק המשיב ביקש לדחות את התביעה שכנגד מכמה טעמים, לרבות תקופת ההתיישנות. בית משפט קמא דחה את התביעה שכנגד, והביא את המערערים לערער על ההחלטה. ערכאת הערעור הסכימה עם טענות המערערים כי פסק הדין הקודם שגה ביישומו של החוק לעניין תקופת ההתיישנות. לגופו של עניין, היה על בית המשפט להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי אם תובע לא היה מודע לעובדות המהוות את עילת התביעה, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שנודע לתובע עליהן. הפאנל קיבל את הטענה כי אדם סביר בעמדת המערערים לא היה מודע בהכרח להתנהלותו הבלתי תקינה של הבנק, נוכח יחסי הנאמנות בין בנק ללקוחותיו. יתר על כן, המערערים שכרו מנהלי חשבונות ורואי חשבון שינהלו את רישומיהם הכספיים, ולא היה זה סביר לצפות מהם לבדוק מדי יום כל פעולה בנקאית. ערכאת הערעור החליטה לקבל את הערעור, הפכה את החלטת בית משפט קמא והאריכה את תקופת ההתיישנות כך שתחל ביום הגשת תביעתו של הבנק נגד המערערים. התיק הוחזר לבית משפט השלום לבחינת גופה של התביעה שכנגד. המשיב חויב בהוצאות המשפט של המערערים, בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין המקורי.