רע"א 40073-07-13

תקציר

פסק הדין דן בשאלה המצומצמת של הוצאות שנפסקו בפסק דין מינהלי, לרבות השבת אגרה שבית המשפט המחוזי חייב לעירייה, ומבהיר כי הערעור אינו מתייחס להוצאות שהורה בית המשפט העליון. פסק הדין דוחה את טענת המערערת כי פסק דינו של בית המשפט העליון יצר השתק של החברה שלה, שכן סוגיית הקיזוז לא הוכרעה. קביעתו של בית משפט השלום כי אין לראות את החוב שחבה המערערת לעירייה בגין ארנונה כחוב לפירעון מתקבלת, שכן טענת ההתיישנות היא הגנה פרוצדורלית. בפסק הדין מוסבר כי ניתן לקזז חוב חדש כנגד חוב שהתיישן, שכן טענת ההתיישנות היא טענת הגנה פרוצדורלית, ואילו זכות הקיזוז היא זכות מהותית. נפסק כי בעל דין החייב בחוב "חדש" רשאי לתבוע קיזוז כנגד חוב חלוט של הנושה, גם אם התיישן, ומתייחס לכך ככלל שיש להחיל באופן הדדי. פסק הדין דן גם בטיבם של החיובים שהעירייה מבקשת לקזז ומגיע למסקנה כי מדובר בחיובים כספיים הניתנים לקיזוז מפסק דין אחד. באשר לשאלה האם ניתן לנקוט בהליכי גבייה פסיבית למרות פסק הדין המינהלי, נקבע בפסק הדין כי ההוראה בפסק הדין בדבר אי פתיחה בהליכי גבייה מנהליים אינה שוללת גבייה פסיבית. משכך, הערר נדחה, וטענת העירייה בדבר "פירעון" בגין חוב ההוצאות שנפסק מתקבלת. לבסוף, נדרש המערער לשלם הוצאות נוספות ושכר טרחת עורך דין בגין הליך הערעור.