ע"א 1491/02

תקציר

הערעור התקבל חלקית. המקרה עוסק בנפגע תאונת דרכים שתבע פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המחלוקת העיקרית הייתה האם הנזק שנגרם למשיב קשור סיבתית לתאונה. המערערת טענה כי בית המשפט לא היה צריך להסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי שקבעה קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק, וכי סכום הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט השלום היה מופרז. חוות הדעת של המומחה, אם כי לא חד משמעית, הגיעה למסקנה כי אכן קיים קשר סיבתי, ובית המשפט המחוזי הסכים עם בית משפט השלום כי חוות הדעת עולה בקנה אחד עם הראיות. עוד קבע בית המשפט כי בהליכים אזרחיים, תובע צריך רק להוכיח שגרסתו לאירועים סבירה יותר מאשר לא, דבר שהתקיים במקרה זה. בהתייחסו לפיצוי, הסכים בית המשפט עם המערערת כי הסכום שנפסק בגין סיוע עתידי לצד ג' והפסד השתכרות עתידי אינו סביר. הפיצוי בגין סיוע לצד שלישי הופחת ל-88,000 ש"ח ובגין הפסד השתכרות עתידי ל-72,680 ש"ח. יתר הפיצויים שנפסקו על ידי בית משפט השלום, שכללו הוצאות נסיעה, כאב וסבל ואובדן השתכרות, אושרו. הערעור התקבל אפוא באופן חלקי, אך ללא צו להוצאות.