ת"א 41757-11-15

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה אזרחית שהגישה אישה, התובעת, שטענה לזכויות בנכס לצד בעלה. הנכס המדובר היה בבעלות חמיה והתובעת טענה כי הקרקע ניתנה במתנה לה ולבעלה. לחילופין, טענה כי יש לה זכויות משותפות בנכס מכוח המגורים בו ותורמת לבנייתו ולפיכך שיתוף ספציפי בבית המגורים. התובעת ביקשה מבית המשפט לפסוק כי יש לה זכויות בנכס או לחילופין, לספק לה דיור זמני ודיירות מוגנת. הנתבעים כללו את בעלה של התובעת, חמיה שהיה הבעלים של הנכס, ובנק הפועלים שהחזיק בשעבוד על הנכס. השופט קבע כי יש לדחות את התביעה. מהראיות עולה כי המתנה ניתנה רק לבעלה של התובעת ולא גם לה. השופט בחן בהרחבה את חומר הראיות ומצא כי כוונת האב הייתה לתת את המתנה רק לבנו. השופטת מתחה ביקורת על עדויות התובעת ובעלה על כך שאינן עקביות, מתחמקות וחסרות אמינות. יתרה מכך, השופט ציין כי עסקת המתנה לא הושלמה בטאבו ולכן האב יכול לחזור בו מחובתו לתת את המתנה. עוד קבעה השופטת כי הבנק פעל בסבירות ולא התרשל בכך שלא חתם על הסכמת התובעת לשעבוד, שכן היא לא הייתה הבעלים הרשומים של הנכס והבנק לא היה מודע לזכויות כלשהן שהיו לה. עוד קבעה השופטת כי גם אם לא הייתה מתבטלת החובה לתת מתנה, זכויות הבנק בנכס היו גוברות על זכויותיו של התובע הנובעות מהמתנה, שכן הבנק פעל בתום לב. לבסוף, קבעה השופטת כי תביעתה החלופית של התובעת לדיור זמני ודיירות מוגנת אינה תקפה, שכן הנכס אינו דירת המגורים של החייבת (בעלה של התובעת) ויתרה מכך, לתובעת היה די והותר זמן להעלות טענה זו בשלב מוקדם יותר של ההליך. לפיכך, דחה השופט את התביעה והורה לתובע לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבעים.