ע"פ 4737/18

תקציר

המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובעבירות נוספות ונידון ל-12 שנות מאסר. הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין מתייחס לטענת המערער כי יש לפטור אותו מאחריות פלילית מכוח סייג אי השפיות. המערער והמתלונן היו שופטי כדורעף וניהלו יחסי עבודה וידידות. המערער הזמין את המתלונן לדירתו, נתן לו משקה מעורבב בכדורי שינה, הפשיט אותו, קשר את רגליו, התיישב על בטנו, חתך את צווארו וניסה לחנוק אותו. המתלונן הצליח להימלט כשהוא עירום ומדמם. בנוסף, הרג המערער את חתולו של בעל הבית וגור כלבים שאימץ יום קודם לכן. המערער טען כי ביצע את המעשים בעודו במצב פסיכוטי בשל מחלתו הנפשית, ועל כן יש לפטור אותו מאחריות פלילית. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו והרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את הכרעת הדין וגזר הדין. בית המשפט קבע, כי המערער לא העלה ספק סביר האם בעת ביצוע המעשים מחלת נפשו הובילה לחוסר יכולת ממשי להבין את פסול מעשיו או להימנע מביצועם. על אף שהמערער סבל ממחלת נפש וחלה החמרה במצבו טרם האירוע, מכלול הנסיבות הצביע על כך שהמערער ביצע את המעשים מתוך מודעות מלאה, מתוך רצון ומתוך בחירה מרצון. בית המשפט מצא כי התנהלותו של המערער לפני, במהלך ואחרי האירוע לא הצביעה על כך שהוא נמצא במצב פסיכוטי, והעדיף את חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי על פני חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה. עוד קבע בית המשפט כי גרסתו של המערער לאירועים, לפיה קיבל הודעות מסוכנות מודיעין עלומה, אינה אמינה ומתפתחת, ואינה מעוררת ספק סביר באשר למצבו הנפשי. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי גם אם תתקבל גרסתו של המערער, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות פלילית, שכן המערער הבין את מעשיו ויכול היה להימנע מביצועם. לבסוף, קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המערער לא חרג באופן חמור ממדיניות הענישה, ודחה את טענות המערער כנגד גובה הפיצוי שנפסק למתלונן ולבעליו של החתול.