ת"פ 119/10

תקציר

פסק הדין, שניתן ב-3 בינואר 2011, מורה על זיכויו של הנאשם, עובדיה קקון, שהואשם בעבירת חבלה בכוונה. הראיות נגד קקון הסתמכו במידה רבה על ראיות נסיבתיות, שכן המתלונן, אליהו לוי, וחבריו לא הצליחו לזהות את קקון כמבצע הפיגוע בעת התקיפה. הראיות הנסיבתיות שהציגה התביעה כללו את סוג הרכב שהיה בבעלותו של קקון, את בגדיו בעת התקיפה ואת העובדה שהוא נראה משליך מוט עץ סמוך למוטות ברזל בדומה לאלה ששימשו לביצוע התקיפה. עם זאת, סתירות וחוסר עקביות בעדויות עדי התביעה, כמו גם פגמים במצעד הזיהוי, הפחיתו ממשקלה של ראיה זו. ראשית, מצעד הזיהוי נערך ללא נוכחות עורך דינו של קקון, למרות שקקון היה מיוצג, דבר שבית המשפט ציין שהיה צריך להיעשות, במיוחד לאור התפקיד המשמעותי שראיות כאלה יכולות למלא בקביעת הכרעת הדין. יתר על כן, אליהו לוי, המתלונן המרכזי, העיד כי לא היה בטוח בזיהויו במהלך המצעד ורק לאחר שנודע לו כי האדם שאת תמונתו בחר קשור לשם התוקף. בית המשפט מצא כי הדבר פוגע במהימנות הליך הזיהוי. בנוסף, ראיות התביעה בנוגע לבגדיו ורכבו של התוקף לא היו חד משמעיות. הבגדים הייחודיים שלבש התוקף, שכללו סווטשירט שחור עם אותיות גדולות מוזהבות, לא הוזכרו על ידי אף אחד מהעדים, מה שמטיל ספק אם קקון הוא התוקף. יתר על כן, בית המשפט ציין כי באזור נכחו מספר כלי רכב נוספים הדומים לאלה של קקון, דבר המפחית מערכה של ראיה זו. גם הראיות הנסיבתיות הנוגעות למוטות הברזל ולעמוד העץ לא היו משכנעות דיין כדי להרשיע את קקון. הסורגים לא נמצאו ברשותו של קקון, ולא היה הסבר ברור להימצאותם ליד עמוד העץ שקקון נראה זורק. הימנעותה של התביעה מלספק ראיות משמעותיות לכך שהכתמים על ידיו של קקון נבעו מחלודה, יחד עם הסבר מתקבל על הדעת להימצאותו של מוט העץ ברכבו, החלישו עוד יותר את טענותיהם. לסיכום, קבע בית המשפט כי הראיות הנסיבתיות של התביעה, שנבחנו בנפרד או ביחד, חסרות את המשקל הנדרש להרשעה. לפיכך זוכה קקון מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.