בג"צ 1292/12

תקציר

פסק הדין דן בחוק השבות ובהשלכותיו על העולים היהודים ובני משפחותיהם הלא-יהודים. על פי החוק, על העולים היהודים להביע רצון להשתקע בישראל על מנת לקבל אשרת עולה או תעודת עולה. במקרה זה, העותר, יהודי החי בגרמניה עם אשתו ובנו הלא-יהודים, לא הביע רצון כזה בכנות. לפיכך, בקשתו לקבלת מעמד לפי חוק השבות נדחית. החוק גם מרחיב את הזכויות על בני משפחה לא יהודים של יהודים, לרבות בני זוג וילדים, לעודד עלייה משותפת וחיי משפחה בישראל. עם זאת, גם טענתו של העותר בעניין זה נדחית, שכן הוא נשוי לאישה אחרת ויחסיו עם העותר, שאינו יהודי, אינם אמיתיים. זאת ועוד, זכותם של הקטינים להשתקע בישראל תלויה בהבעת רצון של הוריהם או אפוטרופסיהם, שאינה ממומשת במקרה זה. מחוסר זכאותו של האב למעמד מכוח חוק השבות משתמע גם מכך שבניו הקטינים אינם יכולים לקבל מעמד, וגם אינם יכולים לזכות את אמם. ככלל, לא הביאו העותרים ראיות מספיקות המצדיקות שינוי בהחלטת המשיבים, ובקשתם נדחית. השופט נעם סולברג קובע כי המשיבים פעלו כראוי ובגדר חוק השבות.