ת"א 64299-01-17

תקציר

התובעת, שנפגעה בתאונת דרכים, תבעה את הנתבעת, חברת ביטוח הרכב שלה, לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לא הייתה מחלוקת על החבות, אלא רק על הנזקים להם זכאי התובע. התובע סבל מחבלות צוואר וגב בתאונה ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 9.75%. תביעתה התבססה על סעיף 6(ב) לחוק פלטהד, המכיר בנכות. המחלוקת העיקרית הייתה על שיעור חישוב נזקיה. התובעת טענה כי כושר השתכרותה ירד כתוצאה מהתאונה משום שלא יכלה עוד לבצע שעות נוספות או לעבוד בשבתות כבעבר, ושכרה היה תלוי במידה רבה בשעות נוספות אלה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי שכרה של התובעת לא ירד מאז התאונה וכי עבודתה הנוכחית היא למעשה קידום. לפיכך, סבר הנתבע כי לתובע לא נגרם כל אובדן כושר השתכרות. בית הדין החליט כי בהתחשב בגילה ובניסיונה התעסוקתי של התובעת, שכרה בעת התאונה היווה בסיס מתאים יותר לחישוב הפסדי שכר עתידיים מאשר השכר הממוצע במשק. בית המשפט התחשב גם בנכות התובעת, בתפקודה הנוכחי ובחוסר הוודאות לגבי כושר ההשתכרות העתידי שלה עקב התאונה. כתוצאה מכך נפסק לתובעת 70% מהחישוב האקטוארי על בסיס שכרה הנוכחי, שהסתכם ב-152,786 ₪. סכום זה הופחת עוד יותר ב-12.5% לחישוב הפסדי פנסיה, והותיר 134,868 שקל. כמו כן נפסקו לתובע 18,487 ₪ בגין כאב וסבל, 5,000 ₪ עבור הוצאות ועזרה מאחרים, ועוד 5,000 ₪ עבור סיוע חריג. סך הפיצויים הסתכם ב-166,039 ₪, אותם חויבה הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום, כולל 13% שכר טרחת עורך דין ומע"מ, והחזר הוצאות. הסכום היה אמור לגדול בהפרשי הצמדה וריבית אם לא ישולם בתוך פרק הזמן הנקוב.