ע"פ 10549/06

תקציר

פסק הדין הוא כי הערעור על תקופת המאסר שגזר בית משפט קמא על הנאשם נדחה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט א' רובינשטיין ואליה הצטרף השופט ד' ברלינר, מדגישה כי העונש המתון שהוטל מביא בחשבון את ממדי העבירה של הנאשם ואת הנזק שנגרם למתלונן. נוכח ההשפעה הטראומטית של הפשע על חיי המתלוננת, השופטים מכירים בצורך בטיפול ובאילוצים כלכליים פוטנציאליים. עם זאת, הם אינם סבורים כי עונש מאסר מופחת מוצדק. גם השופטת א' ארבל מסכימה עם דחיית הערעור, ומסכימה עם התחושות שהביעה השופטת רובינשטיין באשר לעונש ההולם. השופטת ארבל מדגישה את החוויה הטראומטית של המתלוננת ואת הצורך בטיפול, אך אינה סבורה כי שינוי עונש המאסר הוא דרך הפעולה הראויה. בעוד השופטים מסכימים על דחיית הערעור, ישנן דעות שונות בהיבט הפיצוי. רוב השופטים, בהם השופט רובינשטיין והשופט ברלינר, סבורים כי הגדלת הפיצוי המשולם למתלוננת לפי סעיף 77 לחוק העונשין יכולה לתרום באופן משמעותי לשיקומה. בהתחשב באילוצים הכספיים של המתלונן ובהשפעה החמורה של העבירה, הם מסכימים להגדיל את פסיקת הפיצויים. החלטה זו מתקבלת, בהתחשב באיזון שהיא שומרת עם יתר רכיבי עונשו של הנאשם. כתוצאה מכך, השופטים מחליטים פה אחד שלא להתערב בתקופת המאסר אלא מסכימים, ברוב קולות, להגדיל את הפיצוי. פסק דין זה נועד לשרת את האינטרסים של עשיית צדק, להכיר בחומרת העבירה תוך הכרה בצורך של הנפגע בטיפול ובתמיכה כלכלית.