בג"צ 356/83

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהגישו בעלי בתים שנכסיהם כוללים דיירים בשכירות מוגנת, כנגד הסדרי תשלומי דמי השכירות בעסקים מוגנים מכוח חוק הגנת הדייר, ובפרט תקנות הגנת הדייר (שכירות בעסקים – אי תחולת שיעורים והפחתות מרביים), התשמ"ג-1983. העותרים טענו כי התקנות אינן סבירות בשל מבחני סיווג עסקים לא ברורים ותחולה רטרואקטיבית. עוד נטען, כי המשיבים לא עמדו בהבטחות בדבר התאמת שכר הדירה וכי היה צריך להפחית את ה"סבסוד" לשוכרים יחד עם סבסוד ממשלתי אחר. עם זאת, בג"ץ פסק נגד העותרים בכל הסעיפים. בית המשפט הכיר בכוונת המסגרת הרגולטורית לאזן בין האינטרסים של הדיירים ובעלי הדירות ומצא את התקנות סבירות, תוך התערבות שיפוטית מוגבלת במדיניות חברתית-כלכלית. גם תחולתן הרטרואקטיבית של התקנות לתקופה קצרה נחשבה מקובלת. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי הבטחות שניתנו במהלך הליכי חקיקה אינן מחייבות, והאשמות בדבר שרירותיות כלפי קובעי המדיניות לא זכו לתמיכה. השופטים הגיעו למסקנה כי מדיניות החקיקה, לרבות התקנות משנת 1983, מאזנת כראוי בין האינטרסים המתחרים, ולפיכך העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לכסות את הוצאות המשיבים.