ת"א 19430-03-14

תקציר

המקרה המדובר סובב סביב שני פרסומים בפייסבוק שנחשבו כלשון הרע כלפי עיתון מקומי, "עיתון רמת גן גבעתיים". הפרסום הראשון הציג תמונה של העיתון בפח אשפה, והשני היה תמונה של כלב עושה את צרכיו בעיתון. הנאשמים בתיק עשו לייק או שיתפו פרסומים אלה. השאלה עליה נדרש בית המשפט להשיב היא האם מעשים אלה מהווים לשון הרע על פי הדין הישראלי והאם יש להטיל אחריות על אנשים אלה בגין הפצת תוכן מכפיש. השופטת פתחה בפרשנות ההגדרות של לשון הרע ופרסום כפי שנקבעו בחוק איסור לשון הרע. הם קבעו כי הפרסומים המדוברים אכן מהווים לשון הרע. לאחר מכן, בחן השופט את אופי הפייסבוק, הלייקים, השיתופים ומשמעותם בהקשר של הפצת תכנים. בית המשפט הכיר בכך שסימון לייק או שיתוף של פוסט מרחיב את טווח ההגעה והתפוצה שלו. עם זאת, היא פירשה את פעולת הלחיצה על לייק או שיתוף כביטוי לרגשות המשתמש לגבי הפוסט ולא כאקט של פרסום לשון הרע. השופטת טענה כי פעולות אלה אינן מקיימות את הדרישות החוקיות של לשון הרע "מפרסמת", הכוללת שני יסודות: הבעת לשון הרע והפנייתה כלפי אדם אחר. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין לראות בנתבעים, שרק עשו לייק או שיתפו את הפוסטים, כמי שמפרסמים לשון הרע, שכן הדבר יפגע בזכותם החוקתית לחופש ביטוי בהיעדר חקיקה מפורשת. השופטת הדגישה כי דרך הפעולה הראויה למי שנפגע מפרסומים כאלה היא לפעול נגד המחבר המקורי של התוכן המשמיץ ולא נגד מי שעשה לייק או שיתף אותו. בנוסף, השופטת ציינה את התזכיר האחרון של משרד המשפטים בנוגע להסרת תכנים פוגעניים מהאינטרנט, תוך הכרה באתגרים שמציבה המדיה החדשה. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, וכל צד היה אחראי לשכר טרחתו. השופט הדגיש את חשיבות פרשנות החוקים כדי לעמוד בקצב השינויים הטכנולוגיים ואת הצורך בפעולה חקיקתית שתתייחס לסוגיות אלה באופן מקיף.