ת"א 2052-01-19

תקציר

בית המשפט מצא כי הנתבע, שהיה בעל השליטה, הבעלים והמפעיל של אזור המלון והג'קוזי, חב חובת זהירות כלפי התובע כמבקר צד ג'. גרסתה של התובעת לאירועים, לפיה רגלה נלכדה בבור השאיבה של הג'קוזי, נמצאה נכונה. בית המשפט קבע כי בור השאיבה היה תקול וכי הנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים למניעת סיכון זה. הנתבעים לא הציגו כל ראיה הפוכה ואף הודו כי התאונה לא הייתה צריכה לקרות אם הג'קוזי היה מתפקד כראוי. מאחר שנזקי התובע נגרמו כתוצאה מהפגם בג'קוזי, נמצא כי המלון הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא אשמה, שכן היא לא יכלה לצפות את הסכנה ולא הוזהרה על כך על ידי צוות המלון. במעבר לנושא הנזקים, תבע התובע הפסדי שכר, הוצאות רפואיות, סיוע לצד ג' וכאב וסבל. עם זאת, בית המשפט לא יכול היה לקבל את כל הטענות הללו בשל חוסר ראיות. התובעת לא הציגה חוות דעת רפואית, שלא אפשרה לקבוע את טיבן והיקפם המדויקים של פציעותיה ואת הקשר שלהן לתאונה. בסופו של דבר, נפסק לתובע פיצוי גלובלי בסך 16,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, עוגמת נפש והצורך בעזרה מחבר מיד לאחר האירוע. סכום זה הביא בחשבון גם את הטיפול הלקוי שקיבל התובע במלון לאחר התאונה. בית המשפט לא הטיל הוצאות נוספות על הנתבעים, למרות עיכוב מסוים בניהול ההליך, שכן מצא כי הפיצוי שנפסק היה הולם והתיק נפתר תוך זמן סביר. לבסוף, חויבו הנתבעים לשלם לתובעת את שכר טרחתה בשיעור של 23.4% ולפצות אותה בגין שכר טרחתה ששילמה.