ת"א 2511/02

תקציר

התובעים, חברות העוסקות בפרויקטי תשתית, טענו כי הנתבעות, חברות המזקקות ומוכרות מוצרי נפט לרבות ביטומן, גבו מהם תשלום יתר בגין רכישות ביטומן. התובעים טענו כי מחיר הביטומן נקבע שלא כדין וביקשו החזר של תשלומי היתר. הנתבעים העלו מספר התנגדויות מקדמיות, לרבות היעדר סמכות, התיישנות, שיהוי והיעדר עילת תביעה. עוד נטען, כי התובעים העבירו את העלויות המופרזות לכאורה ללקוחותיהם, ולכן לא נגרם להם כל נזק. לגופו של עניין טענו הנתבעים כי מחיר הביטומן נקבע כדין, וכי הוא כולל תוספת שאושרה על ידי הרשויות הרלוונטיות. בית המשפט קבע כי נתונה לו סמכות לדון בתיק, וכי טענות התובעים אינן חסומות על פי חוק, למעט בתקופה שבין מרץ לדצמבר 1995. עוד נקבע כי התובעים לא הוכיחו די הצורך את טענתם בדבר העברת העלויות ללקוחותיהם, ועל כן דחו הגנה זו. לאחר מכן בחן בית המשפט את המסגרת הנורמטיבית לקביעת מחיר הביטומן ומצא כי ההוראה הרלוונטית חלה על קביעת מחירו של מוצר שלא פורסם, כפי שהיה במקרה של ביטומן. היא קבעה כי המחיר נקבע על ידי מנהל מינהל הדלק, וכי אין צורך באישור שרים לצורך כך. בית המשפט מצא כי למנהל שיקול דעת רחב בקביעת המחיר, וכי התובעים לא הוכיחו כי המחיר נקבע באופן בלתי סביר. היא ציינה את הקושי המובנה בקביעת מחיר הביטומן, וקיבלה את עמדת מינהל הדלק כי המחיר נקבע על בסיס פרמטרים השוואתיים ושיקולים רגולטוריים של יציבות השוק. באשר לפגמים הפרוצדורליים הנטענים על ידי התובעים, מצא בית המשפט כי קיים חוסר שקיפות והיעדר דיון מסודר ומתועד טרם מתן ההחלטה. עם זאת, היא קבעה כי פגמים אלה אינם מצדיקים את ביטול המחיר הקיים, מה גם שהתובעים לא הוכיחו כי המחיר היה בלתי סביר, לא כל שכן קיצוני. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את טענות התובעים והורה להם לשאת בהוצאות הנתבעים.