ע"א 143/64

תקציר

זהו המקרה של משה טננהויז נ' אברהם זילברשטיין שהתקיים בשנת 1964 בבית המשפט העליון והיה מעורב במחלוקת על ארבעה שטרי חוב בשווי 1,000 ל"י כל אחד, שזילברשטיין חתם עליהם והוחזקו על ידי טננהויז. זילברשטיין טען כי חתם על השטרות כעד ולא כערב, ולכן אין להטיל עליו אחריות לפרוע את החוב. בית המשפט המחוזי פסק לטובת טננהויז, וקבע כי זילברשטיין אחראי כנושא השטרות בהתבסס על הוראה בפקודת השטרות הקובעת כי מי שחותם על שטר חייב להיות נושא אלא אם כן קבע אחרת. זילברשטיין ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי התשובה לא הוכיחה כי חתם כערב וכי אין לחייבו כנושא משום שהשטרות לא הועברו לצד אחר והוא לא קיבל הודעה על כיבודם. בית המשפט העליון בחן את חומר הראיות ומצא כי זילברשטיין אכן חתם על השטרות כערב וכי טננהויז היה המוטב המקורי, כלומר לא נדרש למסור הודעה על קלון. למרות שלא ניתן להטיל על זילברשטיין אחריות כערב בשל תקלה טכנית בצורת השימוש בו, בית המשפט מצא אותו אחראי כנושא לפי פקודת השטרות, שכן הוא לא הוכיח את הגנתו כי חתם רק כעד. השופטים דנו גם בהשלכות השינויים שחלו לאחרונה בחוק בכל הנוגע לצורת הערבויות ולאחריות הצדדים במקרים כאלה. בסופו של דבר נדחה הערעור, וזילברשטיין חויב לשלם לטננהויז הוצאות בסך 500 ל"י.