ת"א 27480-02-20

תקציר

פסק דין זה מתייחס לשתי בקשות לסילוק על הסף, שהוגשו על ידי מבקשים שהם נתבעים בתביעה בגין נזקים כספיים. התובעים, שלושה אנשים שביקשו לרכוש מגרשים במושב ברכיה, טוענים כי נפגעו ממעשי הנתבעים – רשות מקרקעי ישראל (הנתבעת מס' 1) ואדם פרטי שניהל את פרויקט ההרחבה בהתנחלות (הנתבעת מס' 2). הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה משום שבית המשפט נעדר סמכות מהותית וכי התביעות חסומות על פי חוק. השופט פותח בפירוט הרקע הכללי למקרה, לרבות גילאי התובעים, ניסיונותיהם לרכוש מגרשים והתנהלותם הנטענת של הנתבעים שגרמה לתובעים נזק כספי. הנתבעת מס' 1 מבקשת להידחות על הסף בעילה של היעדר סמכות עניינית, בטענה כי התביעה מהווה פגיעה בשיקול דעתם המינהלי ולכן יש לדון בה בבית משפט לעניינים מנהליים. עם זאת, השופט קובע כי במקרה זה התביעה הכספית היא אגבית ואינה מהווה התקפה ישירה על ההחלטה המנהלית. לפיכך, לבית המשפט סמכות עניינית. לאחר מכן, מתייחסת השופטת לטענות הנתבעים בדבר תקופת ההתיישנות, החלה רק על שניים מהתובעים, שהיו בגירים בעת הפגיעה הנטענת. השופט מציין כי הנתבעים טוענים כי עילת התביעה קמה בשנת 2008 או 2012, ואילו התובעים טוענים כי נודע להם על הנזק רק בשנת 2013. הואיל וטענת התובעים היא טענת התיישנות לא מודעת, נטל ההוכחה מוטל עליהם. מאחר שטענות התובעים טעונות בירור עובדתי, קובעת השופטת כי לא ניתן להיעתר לבקשה לדחייה על הסף בעילות אלה. לפיכך, בקשות הדחייה על הסף נדחות במלואן, ולצדדים תהיה הזדמנות להציג את טיעוניהם בדיון עתידי. עוד מציינת השופטת כי ההחלטה על הוצאות התובעים תישמר עד תום הדיון.