ע"פ 135/50

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה, נסוב סביב קבילותו של תמליל כראיה במשפט עדות שקר. התמליל הוכן על ידי השופט היושב בדין במהלך משפט קודם, והכיל את דברי המשיב שנטען כי הם שקריים. פרקליטו של המשיב טען כי לא ניתן להשתמש בתמליל כראיה, שכן מדובר בעדות שמיעה, ולא ניתן לחקור בחקירה נגדית את השופט שהכין אותו. יתר על כן, עורך הדין טען כי התמליל אינו מסמך ציבורי, ולכן אין לו את הערבויות הנדרשות לדיוק. הפרקליטות טענה כי התמליל, בהיותו מסמך רשמי שהוכן מכוח חובה סטטוטורית, צריך להיות קביל כראיה, ולשמש ראיה הטובה ביותר לעדות במשפט הקודם. השופט אגרנט, שנתן את פסק הדין, הסכים עם פרקליט המדינה. הם קבעו כי לתמליל, בהיותו מסמך רשמי שהוכן מכוח חובה חוקית, יש ערובות חשובות לדיוק, וניתן לקבלו כראיה. יתר על כן, בהינתן החובה הסטטוטורית להקליט ולחתום על העדות, יש לראות בה את ההוכחה הטובה ביותר, ויש להציגה אלא אם כן יש סיבות משכנעות שלא לעשות כן. עם זאת, אין לראות במסמך ראיה מוחלטת, ויש לאפשר לצד השני לערער או להרחיב את תוכנו. עוד הובהר בפסק הדין כי פסיקה זו הייתה ספציפית לשימוש בתמלילים כראיה לעדות מוקדמת, ואינה חלה על תפקידם בערעורים. הערעור התקבל, פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר בוטל, והתיק הוחזר לדיון נוסף, כאשר לשני הצדדים הותר להציג ראיות נוספות.