ע"ו 26178-06-19

תקציר

הכרעת הדין הנדונה עניינה בערעור על החלטה של ועדה פסיכיאטרית בעניינו של אדם המכונה המערער, שאושפז שלא בכפייה. הוועדה קבעה כי המערער אינו רשאי לעזוב את בית החולים, החלטה עליה ביקש המערער לערער. המערער הואשם בשורה של עבירות מין בקטינים, ובשל מחלתו הושהה ההליך הפלילי וכתוצאה מכך הוצא צו אשפוז בדצמבר 2018. בצו זה נקבע כי המערער יאושפז עד שנת 2034 או עד שלא נשקפת עוד סכנה לציבור ממצבו הנפשי. המערער לא קיבל כל חופשה מבית החולים מאז אשפוזו וביקש מבית המשפט לאפשר לו לצאת לחופשה. פרקליטו של המערער טען כי העבירות בוצעו שנים לפני מתן צו האשפוז וכי המערער לא היה מעורב באירועים נוספים מאז. הם תיארו את המערער כמטופל בעל תובנה לגבי מצבו שאינו מהווה סכנה, ועל כן חופשות קצרות מלוות יהיו ראויות. עם זאת, בא כוחו של המשיב התנגד לבקשה זו, וציין את התנהגותו האלימה של המערער ואת אופי מחלתו – פדופיליה – כסיבות למנוע ממנו חופשה. עורך הדין התייחס לפסיקה קודמת שהדגישה את המסוכנות הנשקפת מעברייני מין, ובפרט כאלה שפגעו בקטינים. בית המשפט הכיר במטרות החוק הנוגעות לאשפוז כפוי, שהן לטפל בחולה, להגן על הציבור ולצמצם את מסוכנותו. הוועדה הפסיכיאטרית העריכה את מסוכנותו של המערער לאחרים כבינונית, המסמלת סיכון ממשי ומוחשי. החלטת הוועדה שלא להעניק למערער חופשה התבססה על בחינת שיקולי החוק, ובהם סיכויי שיקומו של המערער, נסיבות העבירות והזמן שחלף מאז הוצא צו האשפוז. בהסכמה עם הערכת הוועדה, מצא בית המשפט כי המסוכנות לציבור ממנה נשקף מהמערער היא ברמה בינונית. עוד ציין בית המשפט כי מוקדם להעריך את סיכויי השיקום של המערער וכי התקופה הקצרה שחלפה מאז מתן הצו לא אפשרה שינוי משמעותי במצבו הרפואי. בשקלול השיקולים המנויים בחוק, הגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת הוועדה לשלול חופשה הייתה סבירה. זאת ועוד, הציע בית המשפט כי רשויות האשפוז ישקלו להעביר את המערער לבית חולים הקרוב למקום מגוריו כדי להקל על ביקורי משפחות. בסופו של דבר נדחה הערר, והחלטתה המקורית של הוועדה אושרה. פסק דין זה בא לאזן בין חירותו של המערער לבין הצורך להגן על הציבור, תוך הדגשת הסיכון הממשי הנשקף מהמערער תוך הכרה בצורך בשיקומו הפוטנציאלי ובשילובו מחדש בחברה.