ת"צ 51978-01-13

תקציר

בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה כנגד המשיבים בגין גביית יתר של דמי השתתפות עצמית בגין ביטוח רכב. תביעה קודמת, שהוגשה לבית משפט אחר, הייתה תלויה ועומדת אף היא נגד אחד המשיבים. בעוד ששתי התביעות עסקו באותו נושא והתמקדו בקבוצה זהה, המבקש לא ביקש איחוד, ושני התיקים התקדמו במקביל. התביעה המאוחרת הגיעה לשלב של סיכומי שמיעת סיכומים ואילו התביעה הקודמת הסתיימה בפשרה. משכך, דחה בית המשפט את הבקשה המאוחרת, נוכח הסדר הפשרה שאושר בתובענה הקודמת. לאחר מכן ביקש המבקש שכר טרחה ושכר טרחה, והמשיבים התנגדו לו, בטענה כי המבקש היה מודע לתביעה הקודמת אך לא פעל לאיחוד התיקים. בית המשפט צידד במשיבים וסירב להיעתר לבקשת המבקש משני טעמים עיקריים. ראשית, ידיעתו של המבקש על התביעה הקודמת והחלטתו שלא להמשיך באיחוד עמדו בסתירה לעקרונות היעילות והכלכלה השיפוטית שהותוו בחוק התובענות הייצוגיות. שנית, בית המשפט לא יכול היה לקבוע את מידת השפעתה של התביעה המאוחרת על הסדר הפשרה במקרה הקודם, ויש להכיר בתרומתו של המבקש, אם בכלל, בתובענה הקודמת. לפיכך, פסיקת שכר טרחה בתביעה המאוחרת יותר תחמיץ את מטרות החוק ועלולה לעודד התדיינות כפולה. בסופו של דבר נדחתה הבקשה לאישור התביעה הייצוגית, יחד עם הבקשה לגמול ושכר טרחה. כל צד נשא בהוצאות המשפטיות שלו.