ע"א 378/70

תקציר

התיק סובב סביב מלטש יהלומים שנפטר, משה שהד, שעבד עבור המשיב, בל, מפעל מלטש יהלומים, משנת 1961 ועד מותו בשנת 1968. תנאי העבודה במפעל של בל נקבעו על ידי הסכמים קיבוציים שחייבו את המעביד להעביר סכומים מסוימים ל"מבטחים" - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים - כדי להבטיח זכויות סוציאליות לעובדים ולבני משפחותיהם. עם זאת, בל ושהד הסכימו הדדית לוותר על תשלומים אלה, ובמקום זאת שילמה בל לשהד שכר מוגדל של 8.7%. לאחר מותו של שהד נדחתה תביעת משפחתו לביטוח, מה שהוביל את עזבונו, המיוצג על ידי המערערים, לתבוע את בל. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט העליון קבע כי על פי סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, לא ניתן לוותר באופן פרוספקטיבי על זכויות המוקנות לעובדים מכוח הוראות אישיות בהסכמים קיבוציים. במקרה זה, הוויתור של שהד לא היה רטרואקטיבי אלא ויתור קודם, מה שהופך אותו לבלתי חוקי. כמו כן, כאשר מעסיק מחויב על פי הסכם קיבוצי להפריש לביטוח העובדים, העובדים אינם יכולים לתבוע תשלומים אלה לעצמם. במקום זאת, הם יכולים רק לדרוש מהמעסיק למלא את חובתם לקופת הביטוח. לפיכך, הסכמתו של שהד לוותר על תשלומים אלה תמורת משכורת גבוהה יותר הייתה בלתי חוקית, שכן היא עלתה כדי ויתור על זכויותיו העתידיות שלו ושל משפחתו המובטחות על ידי קרן הביטוח. בנוסף, מצא בית המשפט כי אף אחת מהטענות שהוצגו על ידי בית המשפט המחוזי לא עמדה למבחן. טובת המעביד מהוויתור אינה גורם רלוונטי, והאיסור חל על זכויות המובטחות באמצעות צד שלישי, במקרה זה "המבטחים". כמו כן, פתק של מזכיר האיגוד לפיו סעיף הזכויות הסוציאליות ייושם רק בהסכמת העובדים לא היה מחייב מבחינה משפטית, שכן הוא לא נחתם על ידי כל הצדדים ולא נרשם כנדרש בחוק. בעוד שפסק הדין עשוי להיראות בלתי צודק למעסיק, שבסופו של דבר משלם פעמיים, המטרה הנעלה של קיום הסכמים קיבוציים והבטחת רווחת העובדים והתלויים בהם קודמת. הדבר נכון במיוחד כאשר ההסכם הקיבוצי מספק ביטוח נוסף מעבר למינימום הקבוע בחוק. לפיכך, הערעור התקבל, והמשיב חויב לשלם למערערים את מלוא הסכום הנתבע, בצירוף ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.