בע"מ 5620/22

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט לסוגיה משפטית מורכבת הנוגעת להליכי אימוץ ולעקרון טובת הילד. השופט ד' מינץ מדגיש כי למרות שטובת הילד היא שיקול מכריע באימוץ, היא אינה יכולה לגבור על הוראות חוק מפורשות, כגון סעיף 28 לחוק האימוץ, הקובע בבירור כי בית משפט בישראל יכול לדון רק אם המאומץ הוא תושב ישראל. בית המשפט מכיר בתפקיד המשמעותי של טובת הילד, אך קובע כי החוק מספק מסגרת מאוזנת, תוך התחשבות באינטרסים שונים – לרבות זכויות ההורים הביולוגיים ועקרונות האוטונומיה המשפחתית – לצד טובת הילד. במקרה הספציפי הזה, המערערים, המתגוררים באוסטרליה ומבקשים לאמץ, לא יכלו לקיים את דרישת התושבות הישראלית, ולכן ערעורם אינו בר קיימא. השופט מינץ מבקר את טענת המשיבים כי הסכמתה מראש של המערערת להכריז על הילד כבר-אימוץ משמעה גם הסכמה לצו האימוץ, ומדגיש כי הסכמה זו מותנית בכך שבני הזוג יעברו לישראל. בית המשפט מדגיש כי דרישות התושבות הן חלק בלתי נפרד מהבטחת הערכות מקיפות של מאמצים פוטנציאליים, המעוגנות בסביבה הרגילה של המאמצים. השופט סולברג מסכים, ומציין כי עקרון טובת הילד הוא אמנם חשוב, אך אין בו כדי לשלול דרישות סטטוטוריות ברורות. ההחלטה מסתיימת בביטול פסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי, מניעת המשך הליכי האימוץ אלא בהתקיים תנאי התושבות, והטלת הוצאות מתונות על המשיבים בשל התנהלות פרוצדורלית.