בג"צ 6231/92

תקציר

במקרה משפטי זה, המחלוקת נסובה סביב הסכם פרישה מוקדמת בין עובד לחברה עירונית מתוקצבת, אשר הבטיח לעובד פיצויי פרישה בשיעור של 200% משכרו לכל שנת שירות. לאחר חתימת ההסכם הזהיר משרד האוצר כי ההסדר חורג ממגבלות השכר הקבועות בחוק. כתוצאה מכך, החברה הקפיאה את ביצוע ההסכם, מה שגרם לעובד לפרוש ולקבל פיצויי פיטורים סטנדרטיים בלבד. תביעתו של העובד לאחר מכן לפיצוי הנותר הובילה להליכים משפטיים. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי ההסכם בטל לפי חוק יסודות התקציב, אך קבע כי החברה פעלה בחוסר תום לב בכך שלא ביקשה את אישור משרד האוצר במועד. היא פסקה פיצויים על בסיס הנחה שניתן היה להגיע להסדר של 170%. בערעור פסל בית הדין הארצי לעבודה את ההסכם כולו, בנימוק של אינטרס ציבורי והיעדר אישור שרים כתנאי להשעיה. עם זאת, בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי העקרונות הכלליים של דיני החוזים, במיוחד לגבי חוזים בטלים, צריכים לחול אלא אם כן בוטלו במפורש. היא קבעה כי הוראת הבטלות של חוק התקציב אינה מונעת מטבעה הפרדת תנאים חוזיים או השבה. בית המשפט לא מצא סתירה מוחלטת בין תכלית החוק לבין החלת עקרונות כלליים המאפשרים הגשמה חלקית לשם עשיית צדק. לפיכך, היא החזירה את פסק הדין לפיצויים של בית הדין האזורי לעבודה, המשקף הסדר שאושר ככל הנראה, והדגישה קיום חלקי בשיקול דעת שיפוטי לפי דיני החוזים, מבלי לסתור מטרות של תקנת הציבור.