ת"א 41670-02-17

תקציר

התובעת התקשרה בהסכם מכר עם מינהל מקרקעי ישראל לרכישת מספר חלקות קרקע בבית דגן לצורך בניית יחידות דיור. עם זאת, התובעת לא עמדה בהתחייבותה לבנות על שניים מהמגרשים, מגרש 52 ומגרש 57, ומינהל מקרקעי ישראל ביטל את ההסכם. התובעת טענה כי הביטול לא היה מוצדק שכן היא לא הפרה את תנאי ההסכם וההנהלה פעלה בחוסר תום לב. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעת אכן הפרה את ההסכם בכך שלא בנתה את יחידות הדיור, והמינהל ביטל את ההסכם כדין. כמו כן, התביעה נדחתה גם בעילה של תקופת התיישנות, שכן חלפו למעלה מ-25 שנים מאז נשלחה הודעת הביטול לתובע. התובעת טענה כי לא הייתה מודעת להסכם החכירה בין המינהל לבין צד שלישי - המועצה המקומית בית דגן - בנוגע למגרש 57, אך בית המשפט קבע כי היה על התובעת לגלות זאת מוקדם יותר, מה גם ששינוי הייעוד למגרש זה התרחש בשנת 1978. עוד קבע בית המשפט כי זכות הבעלות של התובעת לא שוכללה, והמינהל לא היה חייב לרשום את הזכויות במגרש 52 על שם התובעת משום שלא מילאה את חובתה לבנות עליו. בסופו של דבר, דחה השופט את תביעתה של התובעת לסעד הצהרתי והורה לה לשלם הוצאות בסך 30,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים.