ע"א 340/76

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב פרשנותו של חוק מס שבח מקרקעין והאם הזכות שרכשו המערערים מהמתיישבים ביחידה חקלאית מהווה "זכות במקרקעין". בית המשפט העליון קבע כי זכות המתנחלים, כפי שהותוותה בהסכם עם רסקו, אינה "זכות במקרקעין" כהגדרתה בחוק. בית המשפט הסביר כי הגורם הקובע הוא הזכות המשפטית עצמה, ולא משך ההחזקה או הציפיות העתידיות. עם זאת, בית המשפט גם הכיר בכך שהחלטת מינהל מקרקעי ישראל להעניק למתנחלים חוזה חכירה ל-49 שנים שינתה את מהות זכותם ל"זכות במקרקעין". לדברי בית המשפט, למתנחלים הייתה אפשרות לרשום לטובתם חוזה חכירה לתקופה ממושכת זו, כפי שצוין בהסכם שלהם עם רסקו. משכך, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי הזכות שרכשו אינה כפופה לחוק מס שבח מקרקעין. פסק הדין חיזק את התפיסה כי הזכויות המשפטיות המפורטות בהסכמים הן בעלות חשיבות עליונה בקביעת חובות המס, ולא המצבים או הציפיות בפועל בפועל. המערערים חויבו לשלם הוצאות בסך 1,000 ל"י בנוסף למס הקיים עליו הסכימו בהסכם המכר.