ע"א 5010/06

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט בבקשה לבטל פסק דין קודם שניתן בדרך של פשרה, בהתבסס על טענות המבקש בדבר אי צדק וחוסר הסכמה. המבקש טען כי עורך דינו הגיע לפשרה ללא רשותו וכי יש לתקן את פסק הדין כך שיכלול ריבית מטעמי הגינות. בהמשך טענו קרוביו של המבקש לאי כשירותו הנפשית, תוך שהם מצטטים אבחנה של מחלת אלצהיימר שפגעה לכאורה בהבנתו את ההסכם המקורי ואת הפשרה. מקורה של המחלוקת בחוזה למכירת מקרקעין, עם אופציות למשיב. המבקש סבר כי הייתה הפרה בשל עיכובים בקבלת החלטות המשיב, שהובילו לבקשה לביטול החוזה והביאו להכרעה ראשונית של בית המשפט. עם זאת, בית המשפט המחוזי הורה לצדדים לבצע את ההסכם בתוך פרק זמן סביר, עליו ערער המבקש. במהלך הערעור סוכם על פשרה, כביכול בהסכמת המבקש, אך בהמשך טען אחרת. בית המשפט הדגיש כי ביטול פסק דין הוא נדיר ושמור למקרים של הונאה מוכחת או הופעתן של ראיות משמעותיות חדשות. בעניין זה לא הביא המבקש ראיות לנסיבות אלה. בית המשפט קבע כי עורך דין מייצג לקוח בהסכמה מכללא אלא אם הוכח אחרת, ומצא סתירות בטענות המבקש. יתר על כן, חרף טענות לאי כשירות נפשית, המבקש מעולם לא הוכרז רשמית ככזה, ולא הוכח ניצול מצבו על ידי המבקש או משפחתו. אמות המידה המשפטיות לביטול פסק דין בתואנות אלה לא התקיימו, מה שהוביל לדחיית הבקשה. המבקש חויב בהוצאות משפט של המשיב.