בש"פ 6279/23

תקציר

הערעור מתייחס לחוקיות תנאי מעצרם של המערערים בעקבות הגשת כתב אישום. שאלת המפתח היא האם כתב האישום הוגש בזמן. יש אינדיקציות לכך שהיא הוגשה מעבר למועד האחרון. עם זאת, השופט בוחר להניח, לצורך הטיעון, כי היא הוגשה באיחור. על ההגשה המאוחרת אין מחלוקת, ועל פי הדיווחים, לסנגור יש הודאה בכך מעורך הדין המטפל. החוק קובע כי בית משפט רשאי להורות על מעצרו של נאשם לתקופה של עד 30 יום כדי לאפשר לנאשם או לעורך דינו לעיין בחומרי חקירה. זה מיושם בדרך כלל כדי "להקפיא" את הסטטוס קוו של נאשם עצור. השופט מציין כי החוק אינו מבחין בהקשר זה בין נאשם עצור לנאשם שאינו עצור. קיים תקדים, בפרשת קוניוף, הקובע כי מעצר נאשם שאינו עצור מחייב עיון בראיות ודיון בראיות לכאורה לאשמה. השופט מכיר בכך אך גם מדגיש כי יישום שגוי של כללים אלה מתייחס להפעלת שיקול הדעת ולא לסמכות לקבל החלטה. במקרה דנן, המערערים היו במעצר בית, והאיחור בהגשת כתב האישום, יחד עם עיכוב תחילת הדיון, יצרו את הסוגיה. השופט מציין כי אין מדובר במקרה מובהק וכי לבית משפט קמא שיקול דעת בהחלת החוק. השופט מכיר גם בקושי של בית משפט קמא לברר את הסיבות לאיחור בהגשת כתב האישום ומעודד את בית המשפט לתת עדיפות להגנה על זכויות הנאשם. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר השופט מציין כי היה על בית המשפט קמא להידרש לראיות לגופו של עניין מוקדם יותר.