ע"א 19/83

תקציר

בית המשפט העליון אישר את הפסיקה הקודמת לפיה המערערת, חברת כרמל, הסגת גבול ברכושו של המשיב, בריח, ולפיכך נדרשה לשלם דמי שימוש למרות ששני הצדדים לא יכלו לעשות שימוש יעיל בנכס במהלך התדיינות ממושכת. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי יש לפטור אותם משכר טרחה, בקובעו כי פיצויים ודמי שכירות ראויים נופלים הן בדיני הנזיקין והן בדיני העושר. פעולותיה המשפטיות המתמשכות של כרמל ותביעותיה כנגד המשיב לא הצליחו לשנות את העמדה המשפטית המבוססת כי מדובר בכובשים בלתי חוקיים. בית המשפט העליון בחן את חישוב הנזקים, שהתבססו על הכנסות פוטנציאליות מדמי שכירות שהפסיד בריח עקב הסגת הגבול של כרמל. למרות שהסכום שנפסק עלה על התביעות הראשוניות, הוא כלל הפרשי הצמדה כדי לשמור על הערך האמיתי של הפיצוי. בית המשפט דחה את טענת כרמל בדבר היעדר דרישה מוקדמת להבדלי הצמדה אלה. בנוסף, היא התייחסה באופן חלקי לערעור שכנגד, וקבעה כי הסכום שנפסק יצבור ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ואילך. בסופו של דבר, כרמל חויבה גם בהוצאות המשפטיות הנלוות. פסק הדין שב והדגיש את חשיבות השמירה על ערכו הריאלי של הפיצוי ואת העיקרון לפיו ממצאים משפטיים, מרגע שנקבעו, נותרים מחייבים גם בערעורים עוקבים.