ת"א 10225-11-13

תקציר

השופט דוחה את התביעה לפסק דין הצהרתי בדבר בטלות הסכם הגישור ומקבל את תביעת הפינוי. השופטת קובעת כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הסכם הגישור, שנועד ליישב סכסוך על עסקת מכר שבוטלה, הינו פיקטיבי או שנעשה למראית עין בלבד. השופטת מציינת כי גם אם הסכם הביטול אינו תקף, הסכמים מאוחרים יותר נתנו לתובע אפשרות לרכוש מחדש את הבית או לפנות אותו, דבר שלא עשו. גם טענת התובע כי ההסכם פוברק כדי להתחמק מנושים נדחית, שכן היא נמצאה בלתי סבירה ובלתי נתמכת בראיות. זאת ועוד, התנהלות הצדדים ותנאי ההסכמים, לרבות הסכם שכירות מאוחר יותר, מעידים על כנותו של הסכם הגישור. השופטת מדגישה כי חוזה שנכרת למראית עין בלבד בטל, ובמקרה זה התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת חוסר תקפותו של הסכם הגישור. בנוסף, התייחסה השופטת לטענות הנוגעות להסכם שכירות מיום 1.3.2012, ומצאה כי הוא עשוי להיות פיקטיבי בהיבטים מסוימים אך אינו קשור ישירות לתוקפו של הסכם הגישור. השופטת דוחה גם את הטענה כי הפרת הסכם הגישור על ידי וינוגרד הופכת אותו לבטל. לבסוף, השופט מורה לתובע לפנות את הנכס בתוך ארבעה חודשים וקובע כי כל צד יישא בהוצאותיו, כולל שכר טרחת עורך דין. הנתבעים נדרשים לשלם את הוצאות הבנק, בעוד ההסכם הפרוצדורלי עם הנתבעת 4 עומד בעינו. השופט ממליץ לצדדים לפתור תביעות כספיות בהידברות ונותן רשות לפצל סעדים במידת הצורך.