רע"א 41098-01-13

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה שהגיש תובע נגד שמונה נתבעים, בטענה לעוולות מצדם. הנתבעים, שהם עובדי ציבור, הגישו הודעת חסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין, בה טענו כי מעשיהם נעשו תוך מילוי תפקידם השלטוני. עם זאת, התובע טען כי הנתבעים פעלו בזדון, ובכך ביטלו את טענת החסינות שלהם לפי סעיף 7ב לפקודה. בית משפט קמא הסכים עם התובעת וקבע כי ניתן להמשיך בתביעה כנגד כל הנתבעים. על החלטה זו ערערו הנתבעים. ערכאת הערעור פסקה לטובת המערערים (הנתבעים). בית המשפט קמא מצא כי שגה בהחלטתו בכך שלא נימק כראוי את החלטתו ולא נתן משקל ראוי להודעת החסינות, ובכך למעשה שלל את מהותו של סעיף 7א. ערכאת הערעור הדגישה כי ההכרה בחסינות כמוה כהחלטה מינהלית ויש לראותה לגיטימית. עוד הובהר כי תפקידו של בית המשפט הוא לבחון את סבירות ההחלטה המנהלית ולא לבחון מחדש את גופו של עניין. מאחר שהתובע לא הגיש במועד בקשה לערער על החסינות ובהתחשב בהודעת ההכרה המנומקת היטב שהגישה המדינה, קבע ערכאת הערעור כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים. יתר על כן, ערכאת הערעור הדגישה כי ההליך המקדמי לחסינות צריך להתרחש בהזדמנות הראשונה, רצוי בשלבים הראשונים של התיק. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטתו של בית משפט קמא הייתה בלתי סבירה ולא עמדה בדרישות הפרוצדורליות שהותוו בפקודת הנזיקין ובתקנות הנלוות אליה. משכך, הערעור התקבל, וההחלטה התהפכה. התביעה נגד הנתבעים 1-8 נדחתה, והתובע חויב לשאת בהוצאותיה של המבקשת 12, מדינת ישראל, עד לסכום של 10,000 ₪. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 02/07/2013.